שכלה שני בנים, ועדיין מאמינה בחיים

לכי, אומרת לי מרים פרץ, העירי את הבנים שלך. חבקי אותם. חבקי אותם עד שידחפו אותך ויימאס להם ויגידו לך, "אמא די". בשלב זה של השיחה שתינו כבר בוכות.

אין עוד אמא בישראל כמו מרים פרץ. ב-1998 שכלה את בנה הבכור, סגן אוריאל פרץ, שנהרג במארב בדרום לבנון. 12 שנים אחר כך נהרג בנה השני, רב סרן אלירז פרץ, בהיתקלות עם חוליית מחבלים בציר כיסופים ברצועת עזה. השנה, היא אומרת, עדיין לא החליטה ליד איזה מהקברים של בניה תעמוד ביום הזיכרון. והיא כועסת על בעלה, אליעזר, שנפטר משברון לב אחרי מות אוריאל, ולא יכול להיות פה איתה, עכשיו, לעמוד ליד אחד הקברים ולהוריד ממנה את ההחלטה הזאת.

אם הדברים האלה נשמעים לכם איומים, אם אתם לא יודעים איך להכיל את האובדן האינסופי הזה, ואם גם אתם רוצים לבכות – אז לא הבנתם בכלל את דמותה של מרים פרץ. פרץ, בת 61, אמא לשישה וסבתא ל-11 נכדים, היא קודם כל ג'ינג'ית, לדבריה, וזה מחייב אופטימיות אינסופית.

"הכי קל לשכב במיטה ולבכות", היא אומרת. "אבל אנחנו קמים בעל כורחנו. מי שאל אותנו אם אנחנו רוצים לחיות? מהרגע שקמתי זו בחירה אישית. כשהשמש זורחת אני מרגישה שהעולם מאיר, אני רואה את הנכדים הקטנים שלי, את הילדים של אלירז. ואני קמה, אני יוצאת".

פרץ עובדת במשרד החינוך, ומדי שבוע, בכל שבוע, נפגשת עם כאלף איש - מיחידות צה"ל, מבתי הספר, מארגוני הביטחון השונים. היא חברה בוועדה שקבעה את מדליקי המשואות, היא שופטת בחידון התנ"ך העולמי, היא נוסעת לאירועי ההתרמה. "השלווה כלפי חוץ ודאי מגיעה על חשבון משהו", היא אומרת. "החיים שלי סובבים משמחה לכאב. לפני יום הזיכרון – הערבובייה הזאת בחיי, יש משהו בחיים שלי שאולי הוא מהות החיים. החיים זה לא פנאן. יש בהם את כל המורכבויות".

"חיבוק שמוציא לך את כל האוויר אבל מפוצץ לך את הלבבות" (אליסף פרץ, מתוך הסרטון "מחפש אותם")

רגע לפני החיבוק המרגש בין האחים. מתוך הסרטון, צילום: באדיבות נקו פרודקשנז

אנחנו מדברות עכשיו כי פרץ ובנה אליסף שיתפו פעולה במפעל ההנצחה יוצא הדופן של בית אבי חי, שבמסגרתו הופכים סיפורי הנופלים לסרטוני אנימציה. כבר חמש שנים שמגזין האינטרנט של הארגון מוביל את "פנים.יום.זיכרון", פרויקט שבו מונצח זכר הנופלים בעזרת יוצרי אנימציה. השנה ינציחו הסיפורים את מקס שטיינברג, שנפל במבצע צוק איתן ב-2014, את יוסי מועדי, שנהרג בעופרת יצוקה ב-2008, את טקלה טירואיינט, שנרצחה בפיגוע בבאר שבע ב-2004, ואת האחים אוריאל ואלירז פרץ.

לצפייה בסרטוני הנצחה קודמים לחצו כאן

אלה סרטונים מרגשים, מצחיקים, קורעי לב, שמחזירים לחיים את המתים, פשוטו כמשמעו. "לכל אדם יש עולם פרטי משלו, עולם שבו הוא מרשה לעצמו לחלום, לאהוב, להשתעשע", אומרת יטבת פייראיזן-וייל, עורכת אתר האינטרנט של בית אבי חי. "דרך רגעים אלו אנו מקבלים הצצה חטופה לפנים המגוונות, המרכיבות את הפסיפס הישראלי המורכב שלנו.

"כחלק מהעשייה שלנו חיפשנו דרך להתמודד עם יום הזיכרון, לבדוק מה חסר בתוכו. הרגשנו חזק מאוד את העובדה שהחברה הישראלית מתעסקת במוות של החיים. מעצימה את הגבורה, משחזרת את רגעי הנפילה, ובמידה מסוימת משטיחה ומרדדת את החיים שהם חיו. כשמוסיפים לזה את הזיכרון האנושי שלנו, ההולך ומטשטש, משפטים שחוקים נאמרים לא פעם אך נותרים סתומים, ולא מאפשרים לנו להכיר את האדם. התחלנו את הפרויקט תוך חשש מהתגובות לחיבור הלא טריוויאלי בין אנימציה לשכול, אבל כבר במהלך העבודה חשנו את עוצמת הסרטים, את הכוח הנדיר שיש באנימציה לברוא עולם ולהחיות רגעים אבודים".

- ואיך התגובות מהמשפחות?

"המשפחות השכולות לא זקוקות ליום זיכרון רשמי וטקסי. עבורן כל יום מקפל בתוכו רסיסי געגועים. כל יום הוא יום זיכרון אישי -  היום הראשון בגן, יום ההולדת, יום הנישואין, הטיול בגליל וכן הלאה. בחרנו להתחבר לזיכרונות הללו ולהשתמש בטכנולוגיה של האנימציה כדרך להחייאתם. הזיכרונות הכי אישיים, שיחה משמעותית, טיול מיוחד, מפגש, מבט וחיבוק הפכו לסרטוני אנימציה קצרים. מעין מאגר זיכרונות אישיים  אך גם קולקטיביים, שהולך וגדל. 

"אין כאן הנצחה קלאסית וממילא היא לא מתאימה לכל משפחה. מדובר בתהליך עדין שמחבר אמנות לזיכרון ממשי, אישי. העבודה על הסרט נעשית בנפרד מהמשפחה, בליווי אמנותי של המאייר המוכשר נעם נדב".

הנצחה מושלמת למשפחה. "מחפש אותם"

סרטון האנימציה המצחיק והמצמרר של משפחת פרץ, שיצרו נקו פרודקשנז, מתאים בדיוק למשפחה. "הם גאונים בבית אבי חי", פוסקת פרץ. "הסרט כולו חיים – הוא חי. זאת הנצחה בדרך אחרת. זה לא עוד טקס שיושבים ומקריאים. זו אנימציה – בני אלירז ואוריאל אהבו כל כך לראות סרטי אנימציה, אני לא הבנתי מה הם רואים בזה. אלירז ראה סרטים מצוירים עד גיל 32 – משהו בתמימות הזאת תמיד משך אותו. אלירז היה אומר להם שאפו על הפרויקט הזה. זאת בדיוק הדרך שלו. למרות שזו אנימציה וזאת לא תמונה אמיתית, הם יצרו דמויות כל כך מוחשיות. האיורים של הבתים בג'בליה – את כאילו שם. פשוט שם. וראיתי את אלירז! ממש!".

"אל תדאג, אחי, אני איתך" (אליסף פרץ, מתוך "מחפש אותם")

 אליסף פרץ, מתוך הסרטון. צילום: באדיבות נקו פרודקשנז

הסרטון, ארבע דקות מרוכזות, לוקח רגע אחד: חיבוק בין שני אחים בקרב בעופרת יצוקה. אלירז עדיין בחיים, והוא קצין המבצעים של חטיבת גולני. אליסף, אחיו הקטן, הוא לוחם בסיירת. "אני בבית, רואה את הקרבות בטלוויזיה, מתקשרת לאלירז ואומרת לו, כפרה עליך, בני, שים את אחיך במקום לא מסוכן. אתה קצין המבצעים. הוא צחק צחוק גדול. עזבי אמא, עזבי", משחזרת פרץ את הרקע לחיבוק שמופיע בסרטון.

"זה היה אחרי שבעלי נפטר משברון לב, ושני הבנים שלי שם, בקרבות. אני מקבלת טלפון ממח"ט גולני. הוא אמר לי: הקרבות קשים, את יכולה להוציא את אליסף. אני לבד בלילה, ונפשי נקרעה. לא ידעתי מה להחליט. אם אומר להם תוציאו, ופגז יפגע בו ביציאה – לא אסלח לעצמי כל חיי. ואם יישאר שם בג'בליה ויקרה לו משהו, לא אסלח לעצמי. עמדתי ליד נרות, הדלקתי והתפללתי, וביקשתי מאלוקים שלא יעמיד אותי במבחן נוסף.

"למחרת בבוקר אני מקבלת טלפון, פצמ"ר נפל על הצוות של אליסף.

 [#middleBanner] 

"אבל גם מודיעים לי – אף אחד לא נהרג. יש פצועים. אליסף בסדר. ואני מחליטה ללכת לבקר פצוע אחד מהצוות של אליסף. שאלתי אותו, מה אתה מציע? להוציא אותו? הוא אמר: 'את נורמלית? הוא לא יסלח לך כל החיים. כשאנחנו מסתכלים עליו אנחנו רואים את אליסף, אח שכול וילד יתום, שנלחם פה בקרב, וזה מחזק אותנו'. ואני אמרתי, אם הנוכחות של בני מחזקת את כל הצוות הזה, הוא נשאר.

"ואז קרה משהו. נורה טיל מאש כוחותינו לכיוון מח"ט גולני. היו שלושה הרוגים. המח"ט נפצע. אליסף נמצא בבריכת המים בג'בליה, שומע שנורה טיל לבית שבו נמצא המח"ט, שומע שנהרגו שלושה, יודע שיש פצועים, ויודע שאלירז, כקצין המבצעים, נמצא ליד המח"ט. מתחילה לקנן בו החרדה שמא זה אח שלו.

"תחשבי עליו, בבריכת המים, בתוך בית, שכוב שם, והראש שלו רק אלוקים – לא, אל תתן, שאח שלי יהיה בסדר. ואז, מי מגיע לבית הזה?

"גם אלירז חושב שאחיו ודאי דואג לו. אז הוא מגיע ומפתיע את אחיו בבית בג'בליה. והסרט מתאר את השנייה ההיא. רגע מחייהם של שני האחים. חיבוק אחד. את יודעת, בנים לא מתחבקים. הם נותנים מכות אחד לשני. במכות האלה משהו משתחרר. הכל משתחרר, הדאגות, הפחד, החרדה. ואחרי המכות הם מתחבקים. זה רגע אחד. וזה הסרט שהכינו בבית אבי חי".

"יש בחיבוק הזה כל מה שאני מייחלת לו"

משפחת פרץ בטיול משפחתי. צילום: באדיבות המשפחה

"אליסף לוקח את החיבוק הזה והולך איתו במסע חייו. והוא פוגש את החיבוק הזה כשהיה צעיר, עם אלירז, בסיטואציות אחרות בחיים. כל מיני נקודות חיבוק, געגועים וזיכרונות, לאוריאל ולאלירז. החיבוק הזה לוקח אותו למסע של חיים. יש בחיבוק הזה כל מה שאני מייחלת לו, הלוואי שהייתי זוכה לחיבוק כזה מאלירז. למה אנחנו מתגעגעים? אני מתגעגעת להריח אותו, לנשום אותו, את הסירחון של הגרביים שלו. רק שיחזור. אני אחבק, אני אנשק, אנשום את הגרביים המסריחים האלה, שהם עדות לכך שהוא חי. עכשיו הגרביים נקיים".

- איך הרגשת כשראית את התוצאה הסופית? את הסרטון?

"צפיתי ובכיתי. בכיתי לא רק על המתים. בכיתי על החיים. על הנותרים. שמתגעגעים לחיבוק הזה. אנחנו כל הזמן מדברים על ההורים השכולים, אנחנו לא תמיד נותנים מקום לאחים, ולחוויה שהם עוברים. החיבוק הזה מראה לי זיכרון אחד, נוראי. כשהודיעו לי שאוריאל נהרג. אוריאל היה קצין צעיר, בן 22, וזה היה יום ההולדת שלו. אלירז היה במסלול בסיירת, באיזה מסע, והודיעו לו. אני חווה את התמונה הזאת בכל פעם מחדש.

"אני כבר יודעת את הבשורה ואלירז מגיע הביתה, עם מדים, והוא עומד ליד הדלת ורק צועק: אחי! שלי! וזהו. ואליסף, דרך הסרט הזה, דרך החיבוק, זועק אחי, שלי! אחי שלי! אבל הפעם זה כבר אחים שלי. זה הסיפור. וזה הסרט".

"שנינו כבר איבדנו אח, שאנחנו מכירים אותו יותר במותו מאשר בחייו" (אליסף פרץ, מתוך "מחפש אותו")

מתוך סרטון האנימציה "מחפש אותם". צילום: באדיבות נקו פרודקשנז

יותר מכל, שמחה פרץ שהילדים של אלירז, הנכדים שלה, יוכלו לצפות בסרט ולהתחבר אליו, יותר מאשר לאחד הטקסים. "הם ילדים קטנים והמלל בטקסים אינסופי", היא אומרת. "פה זה מוחשי. הם רואים את אבא שלהם".

ארבעת הילדים של אלירז, מספרת פרץ, מתווכחים ביניהם מי מכיר יותר את אבא. גילי היתה בת חודשיים כשאבא נפל, והיום היא כבר בת שש. והיא אומרת, "בטח שאני מכירה אותו, אני זוכרת אותו עם מדים". ופרץ עומדת לידם, צופה בוויכוח ורוצה לצעוק. "אלירז, בוא תראה! בוא תראה איך הם גדלו! הצמחים שלך פרחו והם ערכיים כמוך, וצדיקים כמוך, והם הפנים שלך. אתה אינך, אבל אני רואה אותך בפניהם, בהתנהגות שלהם, בהתנהלות שלהם. אני חיה אותך דרכם".

- איך אפשר לשאת רגעים כאלה? להתמודד עם הנכדים שלך?

"אני חיה בשבילם. אני חיה כדי לקיים את מצוות 'והגדת' של פסח – מצווה שמוטלת על ההורים, לספר לילדים את קורות עמנו. אז אני כאן כדי לספר להם. אני נרגשת כשהם שואלים, כשהם עומדים ליד התמונות. זה לא פשוט לראות את גילי עומדת ליד התמונה של אבא ולדעת שהיא לא מכירה אותו.

"בראש שלי עוברים שני שבילים, שביל הכאב ושביל השמחה. פעם זה מתגבר, ופעם זה מתגבר, אבל הם חיים זה לצד זה. הימים מורכבים אבל אני כן מצליחה, אימצתי לי עין טובה. עין שבוחרת, במודע, לראות את נקודות האור הקטנות, ויש הרבה אור בחיינו. ואולי, לצערי, נדרש שאהיה בחושך גדול כדי שאראה טוב יותר את נקודות האור הקטנות".

- מה את עושה ביום העצמאות?

"יום העצמאות שלי קיבל פנים אחרות. ביום הזיכרון באים לפה כל החברים. יש לנו איזה 500 חברים שמגיעים. אני רואה את הרעות והאהבה – סיירת אוריאל, סיירת אלירז, ויושבים, וזה לא יום של בכי. יום של החיים. זה מפגש חברתי. בצאת יום הזיכרון אני מגיפה את התריסים, סוגרת את הדלת, לא יוצאת לבמות, בכלל לא יכולה לשמוע את הזיקוקים. הזיקוקים מזכירים לי את הפיצוץ שבו נפל אוריאל. עולה למיטה ואומרת, וואי, איזו תפארת מדינת ישראל. כמה שילמנו כדי להצליח לעמוד בטקסים האלה ולומר לתפארת מדינת ישראל. הערב הוא מאוד מאוד קשה.

"ולמחרת, כל שנה אני מתקדמת. בשנה הראשונה הייתי רק בבית, ואז התחלתי לצאת, להכיר התיישבויות חדשות. השנה אהיה משעות הבוקר בתיאטרון ירושלים בחידון התנ"ך העולמי. אני נוהגת לעלות בבוקר להר הרצל, מאוד מוקדם, מסדרת להם את הפרחים, מנקה את הקברים, מדברת איתם ומקבלת מהם רשות ללכת לחגוג. זה הנוהל מאז שנפל אוריאל.

"אז זה לא בדיוק יום עצמאות כפי שהיה בעבר, אבל כן, אני כל כך שמחה לראות את הילדים ואת האנשים נוסעים ומטיילים, ואומרת – זה הניצחון שלנו, ניצחון החיים, וזה הניצחון הכי גדול שיכול להיות. אני לא רוצה שימותו אחרים, ואין לי שום יצר נקמה. אני לא שם. אני רק במקום אחד: לראות חיים. וכשאני רואה חיים אני אומרת – ניצחנו. נתנו לאור הזה לבצבץ בחיינו, וגברנו על הרגעים של החשכה. זהו. לא זקוקה ליותר".

צפו בסרטון האנימציה שמנציח את אורי גרוסמן ז"ל, בנו של דויד גרוסמן

 5 סיפורים מרגשים מאחורי שירי יום הזיכרון

אחות שכולה: "גם אחרי 49 שנים הכאב גדול מנשוא"

ניצחו את השואה, וחגגו 70 שנות נישואים 

פרויקט מיוחד: שירי נשים בשואה קמים לתחייה