אוי, כמה שזה מצחיק

"אוי, אליאס אליאס". צילומים: גדי דגון 

את השחקנית ליליאן ברטו ראיתי לראשונה בהפקה בבית צבי, של המחזה "הלוויה חורפית" מאת חנוך לוין - הפקה מעולה, שנחרטה בזיכרון. חלפו מאז אי-אילו שנים, במהלכן ברטו נישאה ללוין והתאלמנה מהיוצר המופלא, המדהים והחד-פעמי - גם בנפח יצירותיו - הזה, שעזב בטרם עת את עולמנו, שכה היטיב להאיר ולתאר במחזות, במערכונים ובשירים שלו. לו היה חי, היה חוגג השנה יומולדת 70, ולכבוד המאורע חברה ברטו לשני שחקנים נוספים מוכשרים ביותר, דרור קרן ומוני מושונוב, ושלושתם ביחד יצרו מתנת יומולדת מקסימה, מצחיקה ומענגת: מופע של מערכונים ושירים של לוין, חלקם בביצוע בכורה על במה, ששמו כשם אחד השירים הכי מצחיקים המוצגים במופע, "אוי, אליאס אליאס".

אליאס, אגב, הוא מנוח. בעלה המת, הרודף ברגשי אשם את אלמנתו, הדוברת-מספרת של השיר ושל סיפור חייה המצחיק-מרוב-שהוא-עצוב, אותו מציגים איתה, בלי מילים אבל בשפת גוף ופנים מדהימה, שני הגברים בחייה: הבעל המנוח והמחזר החדש. אבל כל ניסיון להסביר את זה רק יחטא לעניין, כי מדובר בשלישייה מוכשרת לא רק במשחק, אלא גם בפענוח הקסם הלויני, ועל כן כל שיר (רובם, אגב, משוחקים, גם כשהם מלווים בעיטור מוזיקלי; מיעוטם מושרים) וכל מערכון נטענים כאן בערך מוסף של הומור, רגישות, פרשנות והנאה צרופה. לוין היה כותב גאון, והשלושה האלה יודעים להעביר את הגאונות הזו בצורה נגישה, אנושית, מצחיקה, רעננה, מהנה ובאמת נהדרת.

המופע הוא גם הוכחה לשני דברים עקרוניים: הראשון, שלוין כתב הרבה דברים נורא מצחיקים, מכל מיני סוגים (בתוכן, בנונסנס, בשירי ילדים שמצחיקים גם מבוגרים), וכל הטוענים שיצירתו כולה תוגה מוזמנים למופע להיווכח אחרת. השני (משמח במיוחד לטעמי) הוא שמצחיק - גם אם הוא נונסנס או עוסק בדברים לגמרי לא ברומו של עולם (בלשון המעטה) - אינו חייב להיות נמוך, תפל, אווילי או דוחה.

שורה תחתונה: מופע מקסים, מצחיק ואיכותי, מפגש של 3שלושה שחקנים מצוינים ויוצר אחד מופלא.

"אוי, אליאס אליאס", מופע מערכונים ושירים מאת חנוך לוין. עריכה, בימוי ומשחק: מוני מושונוב, ליליאן ברטו, דרור קרן. ניהול מוזיקלי ופסנתר: טל בלכרוביץ'. משך המופע: כשעה ורבע, ללא הפסקה

עוד על תיאטרון:

האומץ לגעת

בין שני עולמות 

איזו מלחמה מצחיקה

משולש הזהב