אלף חנוכיות לי יש: הצצה לאספני החנוכיות

חורף בחוץ, ריח של סופגניות ולביבות באוויר, נר ראשון של חנוכה כבר בהיכון בחנוכייה. איזו חנוכייה? כנראה אותה אחת שמלווה אותנו שנים, או אולי זאת שהכינו הנכדים בגן. אבל יש אנשים שבשבילם הבחירה בחנוכייה היא לא כל כך קלה ואוטומטית, פשוט כי יש להם מאות כאלה, שאספו במשך שנים רבות - לכל אחת ואחת סיפור משלה.

מדובר בתחביב יקר, אבל אספני החנוכיות פשוט מכורים לכל מה שקשור אליו. אצל אבירם פז, 64, נגר במקצועו מקיבוץ משמר העמק, הכל התחיל לפני 25 שנה, עם איסוף פריטי יודאיקה הקשורים לחייל היהודי ממלחמת העולם השנייה. הוא התחיל ממש במקרה עם הגדות פסח, ואחרי שאסף יותר מ-1500 הגדות הוא נשבה לחלוטין בקסם היודאיקה. החנוכיות היו הצעד הבא.

"המשכתי עם חומרים שקשורים לחיילים ולפליטים - ממלחמת העולם השנייה, השואה, תקופת ההעפלה והקמת המדינה", הוא מספר. "במצעד הניצחון ב-1945 הגדוד היהודי בבלגיה יצר חנוכייה חשובה, שרואים בה חייל עומד על טנק ומניף דגל מגן דוד, והגדוד עובר בתוך שער טיטוס עשוי מתכת. זוהי חנוכיית גב, ועל הגב מופיע הציור במתכת. היא כנראה  היחידה בעולם ששרדה מאז. סוג של סגירת מעגל - טיטוס הרי החריב את בית המקדש,  שדד את היודאיקה והעביר לרומא כשהוא לוקח איתו שבויים יהודים. הוא בנה את שער הניצחון ברומא לזכר הניצחון, והחנוכייה שעוצבה בדמות השער מאד סמלית". 

מה סוד הקסם של החנוכיות?

"ההיסטוריה של ארץ ישראל עוברת דרך החנוכיות. בעבר היו רק שתי צורות מסורתיות - מנורה שעומדת כמו מנורת בית המקדש, וחנוכיות עם דופן אחורית, שלפעמים שולבו בהן צורות גיאומטריות או חיות. לכולן היה כיתוב אחד משותף: 'הנרות הללו קודש הם'. עם קום המדינה התחילו לראות שינוי גם בעיצוב החנוכיות. נוספו מוטיבים כמו מפת ארץ ישראל, אוניות וחיילים. כל חנוכייה והסיפור שלה.

"יש לי חנוכייה גדולה מאד של הבריגדה מסיום המלחמה ב-1946, מאיטליה. המפקד במרכז, מסביבו בתי הנר עם הקסקט והמדים. חנוכייה נוספת ומיוחדת היא זו שיצר חייל בגדוד השני ברומא. זו חנוכייה מאד נאיבית, עשויה מאלומיניום בצורת מגזרת של נייר". 

 חנוכייה שיוצרה לאחר מלחמת ששת הימים, מתוך האוסף של אבירם פז, צילום באדיבותו

"לפעמים דווקא החנוכיות המינימליסטיות הן המרגשות"

לאבירם פז יש 700 חנוכיות שאסף במשך השנים, משווקים בחו"ל אבל בעיקר בארץ, והיום, כשכבר מכירים אותו, מתקשרים אליו גם כדי לעניין אותו בעיזבונות. יש לו חנוכיות שעשויות על פגזים ישנים ממלחמת העולם השנייה, חנוכיות על קתות של רובים מהצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, ואחת ממש מרשימה של האמנית אילנה גור.

"אבא שלי היה מסגר ועשה את עבודות המתכת לאילנה גור", הוא מספר. "רכשתי ממנה חנוכייה גדולה מברונזה, מאד עשירה, עם ציפורים ושפנים. זו חנוכיית קומותיים: בחלק התחתון יש צלוחיות לשמן לפתילות, ומעל יש בתי נר שאפשר להדליק".

איזו חנוכייה הכי קרובה לליבך?

"לפעמים דווקא הצד המינימליסטי הוא המרגש. ליצור חנוכייה בתנאים קשים רק כדי ליצור אווירה של חג, למשל חנוכיות מפח מכופף, או חנוכייה בתוך כלי ניקוי של נשק מקום המדינה. צריך להבין שחפצים עתיקים, לאו דווקא חנוכיות, הם תיבה של זיכרונות. אנשים לפעמים מוציאים מהבוידעם חפצים שבכלל שכחו שקיימים, ופתאום הכל צף. אין לי חנוכיות ממחנות הריכוז, אבל יש לי קופסת נרות שחולקה בשנת 1946 לילדים ניצולים במחנה עקורים. קיבלתי את הקופסא מניצול שואה שהיה ילד במחנה כזה".

 החנוכייה שיצרה האמנית אילנה גור, מתוך האוסף של אבירם פז, צילום באדיבותו

בנה חדרים מיוחדים לאוסף החנוכיות, עם וסתי טמפרטורה ותאורה מיוחדת. אבירם פז, צילום באדיבותו

אם אתם שואלים את עצמכם איפה יש מקום לכל החנוכיות, אז פז מספר כי בנה חדרים מיוחדים לכל אוספי היודאיקה שלו - עם וסתי טמפרטורה ואור מיוחד ששומר על הפריטים. הוא לא מוכר אף אחת מהחנוכיות, למקרה שתהיתם. כולן קרובות לליבו. "כשהתחלתי את האוסף, השוק לא היה מפותח כמו היום. מה שעולה היום אלפי שקלים אפשר היה אז לקנות במעט מאד כסף", הוא אומר. "כל פריט צריך לחקור, לאסוף עליו עדויות. יש לי מאות תיקים. למדתי מזה המון, כל ההיסטוריה של התקופה נפתחה לפניי. שיטת הלימוד הכי טובה בעיניי היא דרך פריטים. אם היו מכניסים את השיטה הזאת לבתי ספר, ילדים היו לומדים הרבה יותר".

באיזו חנוכייה תדליק נרות השנה?

"עוד לא החלטתי. אולי בחנוכייה של אילנה גור, היא מאד מרשימה".

1000 חנוכיות ב-15 שנה

 "לא אוסף חנוכיות מהשואה". חנוכייה מתוך האוסף הפרטי של זאב זליג, צילום: רן ארדה

חנוכייה מקום המדינה - רב וחלוץ נושאים חנוכייה, מתוך האוסף הפרטי של זאב זליג, צילום: רן ארדה

גם זאב זליג מכפר סבא, 65, חולק את התחביב המקורי. הוא אמנם עובד סוציאלי במקצועו, אבל במשך 25 שנה שימש מנכ"ל של חברת תרופות ביוטכנולוגיה, שעסקה בפיתוח, ייצור ושיווק של תרופות למחלות גנטיות. היום הוא יועץ לחברות שעוסקות בתחום. העבודה שלו כללה לא מעט נסיעות בעולם, ולאט לאט, בלי שהרגיש, נדבק בחיידק האספנות, או יותר נכון – פריטי יודאיקה, עם חיבה מיוחדת לחנוכיות.

במשך 15 שנה אסף זליג אלף חנוכיות. "התמקדתי בתחום החנוכיות שיוצרו בישראל בעשורים הראשונים למדינה", הוא מספר. "בשנות ה-30 וה-40 לא היה כמעט יצוא בארץ, היצוא התמקד בעיקר באופנה של משכית ובתפוזים, אבל גם של יודאיקה מקומית. כמעט כל יהודי רצה פריט יודאיקה תוצרת ישראל, ובעיקר חנוכיות שיוצרו במפעלים שונים בארץ לפני קום המדינה.

"ב-1906 כבר הוקם בית הספר לאמנויות בצלאל, שיצר אמנות – פריטי יודאיקה וחנוכיות - תחת הכיבוש הטורקי ובזמן המנדט הבריטי. את החנוכיות יצרו אז בשני אופנים - מחומרים פשוטים כמו ברונזה, נחושת ופח, ומחומרים יקרים יותר כמו כסף משובץ באבנים טובות. היקרות יותר היו בעיקר כאלה שהוזמנו מחו"ל".

למה דווקא חנוכיות? מה מיוחד בהן?

"קודם כל ההיסטוריה, וכמובן האמנות. אפשר לראות דרך החנוכיות את השינוי ההיסטורי. משנות ה-40 עד שנות ה-60, מפעלים בארץ שילבו בחנוכיות תבליטי נחושת של עובדי אדמה, יחד עם מוטיבים יהודיים כמו רות המואביה ודמויות תנ"כיות אחרות. עם קום המדינה התחילו להיכנס מוטיבים פטריוטים, למשל חנוכייה מפורסמת שנקראת 'מגולה לגאולה', בה נראים רב וחלוץ נושאים חנוכייה. החלוץ עם כובע טמבל ומכנסיים קצרים, והרב בלבוש מסורתי".

"רוב האספנים לא מוכרים, זה לגמרי תחביב רגשי"

 שרוליק, הצבר הנצחי, נושא חנוכייה משנות ה-50. מתוך האוסף הפרטי של זאב זליג, צילום: רן ארדה

"אחת השאלות הפופולריות היא מי מנקה את האבק מכל החנוכיות. התשובה היא אני". זאב זליג, צילום באדיבותו

"תחום מעניין נוסף עבורי הוא חנוכיות של  הצייר והפסל דוד פלומבו ז"ל, בוגר בצלאל. הוא יצר מספר פסלים מפורסמים כמו שערים לאוהל יזכור ביד ושם, ובשנות ה-40 יצר חנוכיות ממתכת שחורה ומתריסה, שלהרבה אנשים הזכירו את השואה. כשהעירו את תשומת ליבו לעובדה העגומה, הוא התחיל לשלב אבני פסיפס, צבע וישראליות".

מה הייתה החנוכייה הראשונה שלך?

"מאד פושטית, כזו שהייתה אצל ההורים בבית. חנוכיית ברונזה עם פיתוחים של עלים שעברה אלי אחרי שאבא שלי נפטר. באופן אישי אני מאד אוהב חנוכיות שמן, הן מאד מיוחדות".

איזו חנוכייה הכי מרגשת אותך?

"לכל חנוכייה יש סיפור. יש אחת שמצאתי בשוק בקזחסטן, ממש במקרה. ראיתי חנוכייה קטנה שיוצרה בישראל. המוכר סיפר לי שקנה אותה לפני שנים רבות ממשפחה שגרה לידם. היא פשוט התגלגלה לקזחסטן. יש לי חנוכייה מ- 1929 שיוצרה קצת לפני סגירת בית ספר בצלאל הישן. אני אוהב אותה בגלל המוטיבים שיש עליה, היא מביאה את הניחוח של ארץ ישראל עם אריות ולוחות הברית. יש לי גם חנוכייה מהולנד מתחילת המאה ה-19 שמאד יקרה לליבי, שהגיעה עם משפחה הולנדית שברחה מהולנד במלחמת העולם השנייה. אבל אני לא אוסף חנוכיות מהשואה".

מה הדבר הכי מטורף שעשית כדי להשיג חנוכייה?

"הייתה אחת שמאד רציתי, בעיקר כי לא היה לי אותה. זאת הייתה חנוכייה של חברת פלבל, שיצרה בעיקר חנוכיות משנות ה-40 עד שנות ה-60. חנוכייה מיוחדת ומאד אלגנטית. הבעלים שלה לא רצה להיפרד ממנה, אבל שמעתי שהוא אוסף מגדלי בשמים מכסף. בדקתי מה חסר לו ופשוט קניתי במכירה פומבית, והצעתי לו להחליף. הוא התלבט שבועיים ובסוף החלפנו".

אם תהיתם, אין לזליג מקום בבית לכל אלף החנוכיות שלו. חלקן נמצאות בוויטרינה על הקירות בבית, וחלקן הגדול באחסון, מאובטחות היטב. "אני מאד אוהב להרצות על הנושא  בעיקר בפני קשישים", הוא מספר, "ואחת השאלות הכי פופולריות היא 'מי מנקה את האבק'. אז התשובה היא אני. אני מנקה את האבק. הרבה מאד אנשים חושבים שאספנות זה משהו אגרני, קצת אובססיבי, אבל אני תמיד אומר: יש דברים יותר גרועים בחיים. האספנות נותנת תחושה גדולה של סיפוק. רוב האספנים לא מוכרים, כי אנחנו מאד אוהבים את זה. זה לגמרי רגשי".

איזו חנוכייה תדליק החג הזה?

"אני נותן לנכדים שלי לבחור. כל פעם חנוכייה אחרת".

האמן שמייצר סביבונים כל השנה

סופגנייה תאילנדית ולביבה בניחוח אסיה

לביבות חנוכה: הגרסה הבשרית

אספנות כדרך חיים

זיכרון בשקל: שיטוט בשוק הפשפשים

רכבי אספנות: המכורים לנוסטלגיה על גלגלים

אספנות: תחביב עם תשוקה (וקצת אובססיה)