אמבולנס לבן בעיר החולות הצהובים

תל אביב. שנות השלושים של המאה הקודמת. ילד תל אביבי פוסע במורד רחוב בלפור וכבר רואה את אלנבי. עיר קטנה תל אביב. עיר של המון חול וחלומות. ומעטפת של נאיביות ותמימות חובקת אותה. אבל את זה מגלים אחר כך, כשמתבגרים. בינתיים היא עיר. נקודה קטנה. נקודה. ילד מילדי תל אביב הקטנה והנאיבית יורד עם בלפור לאלנבי. לשמאלו בית החולים "הדסה", עם מסתורין של אתר מוגף. שם, בפנים, הוא יודע, נלחמים אנשים על בריאותם הרופפת, נאבקים עם מר המוות, נועצים ציפורניים בתקווה הקלושה. צמוד לשולי בית החולים בית בן שתי קומות שהיה בית דירות והפך לנספח של בית החולים. מעל דלת הכניסה שלט כמעט מצמרר: חדר מקרי אסון. היום קוראים לאתר כזה חדר מיון. יותר מקיף. יותר אלגנטי. בעידן תל אביב הקטנה קראו לילד בשמו. לכאן היו מגיעים עם בשורת אסון, לא מחלה, לא התקפי לב. חדר מקרי אסון. כשמו כן הוא. וילון תחרה מכסה את הזגוגיות הצבעוניות של דלת הכניסה המוגפת. פותחים אותה רק כשיש מקרה אסון. נבלעים עם האלונקה. הדלת נסגרת. האסון בפנים. הרעד והסקרנות בחוץ. ילד יוצא מבית החולים. ביקר את אמו החולה. כבר שלושה חודשים שהוא מגיע לביקור כל יום אחרי תום שעות הלימוד בבית הספר. אמא שלו בקומה ב'. דלקת פרקים וכל ההסתבכויות שנובעות ממנה. היום המחלה הזו נחשבת קלה. בשנים ההן הייתה זו מחלה חשוכת מרפא. הרופא אמר לבני המשפחה שאין מה לעשות. שזה ייקח הרבה זמן. שתהיה הידרדרות ועוד הידרדרות. עד שיגיע הסוף. יום יום עובר הילד על פני חדר מקרי אסון בדרך אל שער בית החולים וחזרה בדרך הביתה. ובעמקי לבו הוא מצפה לראות את דלתות חדר מקרי אסון נפתחות ואלונקה מוצאת החוצה מהאמבולנס הלבן. האמבולנס וחדר מקרי אסון הם משפחה אחת. האמבולנס של שנות השלושים הקודמות הוא רכב שעליו מורכב תא מרובע. חישוקי הגלגלים מעץ. צופר חשמלי עדיין אינו חזיון נפרץ ועל כן תלוי ליד הנהג מפוח גומי מחובר לצופר ידני. הרבה מסתורין אופפים את הרכב הלבן הזה עם חישוקי העץ המבהיקים. והילד ניצב לידו, נושם את ריח התרופות ותכשירי הניקוי. מוקסם מדממת המסתורין של רכב האסונות הזה. הכול שקט ורגוע, רדום כמעט. ופתאום נפרצת הדלת של חדר מקרי אסון. הנהג מזנק למושבו. עוזרו הרפואי נוטל את הפיקוד על מפוח הצופר. פנו דרך. הלבן טס להציל. ילד קטן ניצב נרגש. הנה ידיו הקטנות נוגעות בחזיון האסון העלום, בינתיים. האמבולנס נעלם באלנבי. הוא יחזור לכאן. כמה מבעלי החנויות גחים החוצה להיות עדים לבשורה הדמית שיביא האמבולנס. עוד מעט קט שומעים את צופר המפוח. הלבן חוזר. דלתות נפערות. אלונקה נגררת. מישהו נאנק עליה. הה, אומר בעל חנות הבדים, זה שמוליק הנגר משכונת חאפ. בטח ניסר לעצמו את היד. שלא נדע, שלא נדע, מחרים אחריו הקולגות. הילד עומד על מקומו נפעם. פעם ראשונה בחייו שהוא רואה אסון. מחר זה יופיע בכותרת גדולה בעיתוני הבוקר. לא כל יום בתל אביב הקטנה נגר משכונת חאפ מנסר את ידו.