אספנות כדרך חיים: תערוכת ישראליאנה הנודדת

הכל התחיל בדובי. לפני כמעט 20 שנה, גיל רובין, מנהל יצור במקצועו, שוטט להנאתו בשוק הפשפשים בחיפה, כשמצא דובי קטן. "הוא היה בגודל של כף יד, עם עגיל באוזן" משחזר גיל, "קניתי אותו, פרקתי את מנגנון הקפיץ בתוכו כמו בניתוח לב ומאוד נהניתי. התחלתי לחפש חומר באינטרנט וגיליתי שדובים עם עגיל באוזן הם מאד מיוחדים ומבוקשים בקרב אספנים. קוראים להם 'דובי שטיף'. מרגרט שטיף הייתה אשה גרמניה נכה. ב-1880 היא נהגה להכין בובות של חיות ששימשו ככריות של סיכות לתופרות. אח שלה פריץ היה הולך לגן החיות, מצייר עבורה חיות והיא הייתה מכינה בבית דגם על פי הציור. יצרן אמריקאי התלהב מהדובים שלה וביקש ממנה כמה אלפי דובונים, מה שהוביל לאיסוף של תופרות ובסוף לייסוד בית חרושת בשם שטיף".

דובי השטיף שונים מדובי ה"טדי בר"?

"השם 'טדי בר' הגיע מטדי רוזוולט, נשיא ארה"ב. הוא הלך לצוד דובים והצטרפו אליו המון עיתונאים. לא הצליחו למצוא דוב לצוד, אז כדי שבכל זאת תהיה תמונה לעיתונות, הביאו לו גור דובים, קשרו אותו לעץ ואמרו לו לירות. רוזוולט סירב לירות בגור הדובי. מרגרט שטיף שמעה על מה שקרה והסיפור מאד נגע לליבה. היא כתבה מכתב לרוזוולט וביקשה לקרוא לדובים 'טדי בר שטיף'. כדי שיהיו מיוחדים, הוסיפה להם עגיל באוזן".

עשרות אלפי פריטים ברחבי הארץ 

    הגדה ביידיש עם הקדשה אישית. הצילום באדיבות גיל רובין

רובין החל לצוד ברשת אחר דובים עתיקים נוספים, וגילה עולם חדש של אגודות אספנים, פורומים ודפי פייסבוק. חייו השתנו. הוא החל לאסוף כל מה שעתיק ויפה - מצעצועים, דרך ספרים ועד הגדות לפסח. היום, בגיל 59, הוא עובד בחצי משרה כמנהל רכש בבית אבות וגם נחשב לאחד האספנים הרציניים בארץ, עם עשרות אלפי פריטים, חלקם מפוזרים במחסנים ששכר בארץ. בעבר הלווה חלק מהאוסף למוזיאון חיפה, היום חלק מאוספיו מוצגים בוויטרינה בבית האבות בו הוא עובד. רובין גם עורך פעילויות לדיירי המקום עם האוצרות שאסף. לאחרונה פתח גם קבוצת פייסבוק בשם תערוכת נוסטלגיות נודדות ומעביר הפעלות בבתי ספר, בתי מלון ומפעלים.

"האספנות גורמת ליצר הסקרנות לעבוד שעות נוספות" הוא אומר, "כל פריט יוצר עניין, הופך לפרויקט. כשהתחלתי עם התחביב הזה הייתי בתקופה בה עבדתי קשה מדי. אמרתי לעצמי שלא יכול להיות שאדם יעבוד מהבוקר עד הערב ויגיע למצב בו אין לו כוח לכלום. הרגשתי שאני חייב לעשות שינוי קיצוני".

הדובי הראשון, אגב, זה שבעקבותיו התחיל כל מסע האספנות, כבר מזמן ז"ל, ארוז בתוך ניילון. מסתבר שהשמן שבו השתמש רובין כדי לרסס את המנגנון, אמנם הציל את הקפיץ, אבל עם השנים הרג את הדובי עצמו, שהיה עשוי מנסורת. "בואי נגיד שהניתוח הצליח והפציינט מת", הוא אומר בחיוך קצת עצוב.

"הרצל זו אספנות בפני עצמה" 

   בנימין זאב היה מרוצה. תמצית מאוסף הרצל, הצילום באדיבות גיל רובין

מדובים וצעצועים, כאמור, רובין עבר לאסוף חפצים הקשורים לארץ ישראל. מתברר שיש אלפי אספנים של פריטי עבר כמו ברכות שנה טובה, גלויות, ספרי ילדים, שטרות, מטבעות, חנוכיות, מנורות, פריטים שקשורים לקרן הקיימת של ישראל, הגדות של פסח ועוד. קוראים לזה "ישראליאנה", ורובין אוסף הכל. "זה התחיל בברכות שנה טובה, מהן אפשר ללמוד על ההתפתחות של ארץ ישראל" הוא אומר, "משנות טובות באידיש, דרך החלוצים, עד לששת הימים. אם נלך אחורה יש שנות טובות של הרצל. והרצל זו אספנות בפני עצמה. יש לי המון דברים שקשורים אליו. תבליטים, פסלים מנחושת, מפליז, מגבס, סמלים שלו, ספרים, יש לי את ספרי הקונגרסים הציונים מהקונגרס הראשון בבזל".

"כל הגדה מספרת סיפור שלם על אנשים" 

  "לפעמים אני מביא את ההגדות שלי לשולחן הסדר, שהצעירים ילמדו". גיל וחלק מהאוסף, הצילום באדיבותi

פסח כבר כאן ואצל רובין אפשר למצוא הגדות באמהרית, תימנית, יידיש ואנגלית. "אני אוהב הגדות עם הקדשות מיוחדות, למשל הגדה מ-1939 מוורשה", הוא אומר. "כתוב בה ביידיש 'לחתני היקר והמכובד לזיכרון עולם'. אני מאד אוהב גם את ההגדות של הקיבוצים, כמו אחת שקניתי במכירה פומבית והודפסה עבור קיבוץ לוחמי הגטאות ב-1949, כשניצולי שואה מגטו ורשה עשו לעצמם סדר פסח. עד שלא קוראים מה מסתתר מאחורי ההגדה אי אפשר לדעת על המשמעות שלה. זה מכיל סיפור שלם על אנשים. זה החלק היפה באספנות". 

אתה משתמש בהגדות האלה בסדר פסח בבית?

"לפעמים אני מביא את ההגדות שלי לשולחן הסדר. יש הגדות של פסח עם סיפורים על ארץ ישראל, וזאת הזדמנות לספר סיפורי היסטוריה  לחבר'ה הצעירים".

מה הדבר הכי מרגש שקרה לך בדרך האספנות?

"אני אוהב שחפצים מתחברים אחד לשני. מצאתי בשוק קנקן נחושת עם תבליט של הכותל המערבי ולידו רב עם כובע מצחייה שתוקע בשופר, ורשום למטה התאריך של מלחמת ששת הימים. אני מבין שזה הרב גורן, ובדיוק באותה תקופה עשיתי סדר בהגדות של פסח אצלי, ואני נתקל בהגדה מ-1971 שהרב גורן קרא לה 'הגדה לשעת חירום', אותה חילק לחיילים. יש לי הגדה ישנה יותר שרשום עליה 'שלמה גורונציק' שזה השם הקודם של אותו הרב".

יש לך פריט אהוב?

"יש לי חלופת מכתבים נדירה, מהשנים 1936 עד 1939, בין אחותו של חיים לסקוב לבין בעלה שנמצא בירושלים ועובד אצל הנציב העליון. הוא מספר לה כל יום מה עובר עליו והיא לו. היא עובדת בבית חרושת לשמן, והיא כותבת לו שהיא נוסעת לעבודה במשאית, ורואה אלונקות עם אנשים מתים, ומספרת לו בדמעות על החברים ההרוגים שהיא רואה. אני בודק את התאריכים ורואה את האירוע בקיבוץ יגור. חלופת מכתבים כזאת היא חתיכת היסטוריה. הוא מספר לה שהוא בנה ספרייה מארגזי תפוזים. היא מספרת לו איזה סרטים היא ראתה. הכל בעברית של פעם, מלאה בשגיאות כתיב. הוא מתקן לה והיא מתקנת לו. בנוסף, אני מאד אוהב את ספרי הקונגרסים ופסל של הרצל שנעשה בעודו בחיים".

 "לכל צעצוע יש סיפור". הצילום באדיבות גיל רובין

מה הפריט שעלה הכי הרבה כסף?

"אני לא מסתכל על יקר מבחינה כספית, זה הכל רגשי. אני אוהב את הפריט הראשון שמצאתי, אותו דובי. מבחינתי הוא הכי יקר".

בכל זאת, בחרת לך תחביב לא זול. איך אתה משיג את כל הפריטים האלה?

"לאסוף כל כך הרבה פריטים במצטבר זה יקר, למרות שרוב הפריטים הם לא יקרים, אבל עדיין זאת הוצאה. אני הולך למכירות פומביות ומחפש פריטים לא יקרים מדי. פעם במכירה פומבית יכולת להוציא 200 דולר על משהו מדהים, היום אותם פריטים עולים אלפי דולרים. אני לא מוכר את הפריטים, אבל אני מצליח למצוא. לפעמים חברים מביאים לי דברים מחו"ל. פעם חבר הביא לי מזוודה מלאה בדובים. ואם אני מוצא פריטים שאני יודע שאספן אחר אוהב, אני קונה ושולח לו. יש נאמנות יפה בין אספנים".

. 

 [#middleBanner]