ארץ חדשה: כשהילדים עושים רילוקיישן

אחת הציפיות שלנו מהילדים שגידלנו בעמל ויזע היא שיהיו שם כשנזדקן. אין לנו אשליות שישכנו אותנו בביתם כשנפסיק לתפקד או אפילו ידאגו לצרכי היומיום שלנו, את זה יעשה מן הסתם המטפל הפיליפיני. רק שיהיו בסביבה. שיקפצו לקפה, יבואו או יזמינו לארוחה, שנצא מדי פעם לבילוי משותף וכמובן, שיתנו לנו להיות קרובים לנכדים ושותפים בחייהם.

אבל אז מגיע הרילוקיישן. לימודים לתואר מתקדם, השתלמות, עבודה מעבר לים, תקווה לשדרוג כלכלי או ביקורת כלפי המתרחש בארץ, כל אלה ועוד הן סיבות טובות כיום עבור ילדינו לארוז משפחה ומטלטלים ולעקור לארץ אחרת. לזמן מוגבל, או לא.

אנחנו ההורים, נותרים מאחור, לא צעירים ואולי גם לא בריאים. האם רווחתנו נכללת בשיקולים? איך בכל זאת שומרים על קשר ומה נדרש מאיתנו, כהורים וסבים בשלט רחוק?

"היה קשה, הרבה מעבר למה שאני יכולה לתאר", אומרת ליאורה קרן מחיפה. בתה נסעה לפני שנה לארה"ב לתקופה של שנתיים-שלוש, בעקבות עבודת מחקר של בעלה, רופא למחלות זיהומיות. בני הזוג לקחו עימם את שלוש בנותיהם בנות ה-12, 9 ו-6. "זה היה החלום של החתן שלי כבר הרבה שנים", מספרת ליאורה, "והם החליטו לממש אותו לפני שהבנות יגדלו וזה יהיה יותר מסובך. לנו היה קשה מאוד. הנכדות ממש גדלו אצלנו, או ביחידת דיור או ברחוב לידנו. תמיד היה חיבור מאוד חזק. כמעט כל יום היינו מתראים". 

ניסיתם לשכנע אותם לוותר על הרעיון?

"לא, אבל בהתחלה קיוויתי שזה לא ייצא לפועל. גם הבת שלי לא ששה לרעיון, אבל החתן היה מאוד נחוש. זה קשה, לקחת משפחה שלמה, לתלוש את כולם מהמסגרות ולהגיע למקום לא מוכר לבד, בלי משפחה, בלי כלום. לא קל להם, למרות שעברה כבר שנה".

הנכדים הופכים קוסמופוליטיים

ההורים מהווים שיקול משמעותי בהחלטה לרילוקיישן. ד"ר חנה אורנוי

השיקולים בעד ונגד מהלך הרילוקיישן רבים ומגוונים. יחד עם זאת, ד"ר חנה אורנוי, המנהלת האקדמית של הפקולטה למנהל עסקים בקריה האקדמית אונו ירושלים, המתמחה בניהול בינלאומי ורילוקשיין ומחברת ספרי הדרכה בנושא, מצאה שיש שלוש סיבות מובילות: הראשונה, הקריירה של בן או בת הזוג והסירוב שלהם לוותר עליה. השניייה, הילדים. ככל שיש יותר ילדים, אם יש בהם כאלה עם צרכים מיוחדים או כשהם כבר מתבגרים, זה קשה יותר. ומקום השלישי, השיקול של השארת הורים מבוגרים מאחור.

חלק מההורים, שנסעו בעצמם, מעודדים את הילדים לנסוע, להתפתח ולראות עולם. מצד שני, אף הורה לא רוצה שהילד ומשפחתו יישארו בנכר. "בכל מקרה, אם הנסיעה היא לזמן קצוב ומוגדר, קל יותר לקבל את זה, לצד עצב הפרידה", אומרת ד"ר אורנוי.

"הבעיה היא, שחלק מאלה שנוסעים אכן לא חוזרים, לא הם ואולי גם לא ילדיהם בעתיד. הנכדים הופכים להיות קוסמופוליטיים, רגילים לעולם הגדול ובעצמם לא ייטעו שורשים במקום אחד. כלומר, האובדן הוא לא רק של הבן או הבת, אלא גם של הנכדים.

"מצד שני, כל הורה רוצה שהילד שלו יצליח ויפתח קריירה מרשימה ורוב הקריירות מצריכות שהייה בחו"ל ואז עולה החרדה שנישאר לבד, שחס וחלילה נמות לבד ומי יטפל בנו כשנהיה חולים", אומרת ד"ר אורנוי.

מה קורה במצב שבו ההורה אכן מבוגר? האם ייתכן שהדאגה להורים המבוגרים תמנע לחלוטין את העזיבה?

"כשההורים לא עצמאיים, בעיקר אם מדובר בבן יחיד, רואים מקרים של ויתור על המהלך. אחרים פותרים את זה בכך שאחד מבני הזוג מגיע ארצה לעתים תכופות. אנשים לוקחים בחשבון שההורים יזקקו להם, אם לא עכשיו אז בעתיד ולפעמים זה מה שמכריע את הכף נגד, או שנוסעים לתקופות קצרות". 

מאידך היא נתקלת גם בזוגות שמביעים בתחילה משאלה הפוכה. "הם אומרים לי 'איזה כיף, יהיה לנו שקט מהדביקות המשפחתית', אבל כשהם מגיעים לשם, הם מרגישים אחרת. מתעורר צורך מאוד גדול בתמיכה של המשפחה.

"אתה מרגיש זר, זה לא המקום שלך ולא הזהות שלך. יש הלם תרבות ומתעורר געגוע לניחוחות של הבית. לא סתם יצרו את הפרסומות לשקדי מרק, שישראלים בחו"ל כל כך מתגעגעים אליהם. החבילות שנשלחות מהבית מאוד משמעותיות. אפילו הבמבה, למרות שאפשר לקנות אותה בחו"ל".

תופעת ההתרפקות על המשפחה מאפיינת לדבריה בעיקר ישראלים. "בתרבות שלנו יש הרבה אלמנטים קולקטיביסטיים. אנחנו מאוד מאוחדים, מאוד חמולה ובארץ זרה, הצורך הזה בא לביטוי. בנוסף, אצלנו הישראלים יש ציפייה גבוהה מהסבים לעזרה, תלות שפחות קיימת בתרבויות אחרות, כך שגם אם ההורים לא אוהבים טיסות ארוכות ושהייה בארץ זרה, הם מרגישים מחויבות להגיע".

סבא וסבתא הופכים לאופר

העזרה שלנו הכרחית. ליאורה ועמי קרן עם אחת הנכדות

מלבד משלוחי במבה, שקדי מרק וקפה בוץ, משפחות ישראליות שקבעו את מושבן בארץ זרה, זקוקות לעזרה ממשית מהמשפחה. "רואים את זה הרבה, כששני בני הזוג נוסעים לעבוד בחו"ל ואין מי שיטפל בילדים", אומרת אורנוי. "הסבים והסבתות משני הצדדים נחלצים לעזרה ובאים להתגורר עם המשפחה הצעירה בחו"ל במשמרות. הם לוקחים את הנכדים לבית הספר ומחזירים, עוזרים בשיעורים ונמצאים איתם, כי ההורים עובדים כל היום.

"כשהנכדים נמצאים במסגרות החינוך וההורים בעבודה, הסבים מנקים ומסדרים את הבית, מבשלים, מטפלים בתינוק ומוצאים דרכים להעסיק את עצמם. מרבית הישראלים מארחים את ההורים בבית לתקופות ארוכות, זו תופעה מאוד רחבה. הרבה פעמים הסבים הופכים להיות ה'הורים' של כל הישראלים בשכונה. הם מביאים את הבית ואת הזהות הישראלית איתם".

אז למעשה הסבים עוצרים את חייהם ונוסעים לארץ זרה כדי להיות סוג של "אופר"?

"כן, זה כמובן לא מתאים לכל אחד. סבים שיש להם קריירה, עיסוקים וחברים, לא ישמחו לסידור הזה".

כך למשל ליאורה ועמי קרן, שהשנה נסעו כבר פעמיים לבקר את הבת והנכדים בקונטיקט. "כשאנחנו שם, אנחנו מטיילים איתם בסופי שבוע כשהחתן שלי פנוי. באמצע השבוע, מסתובבים בקניונים עד שהבנות יחזרו מבית הספר. בימי שלג, בכלל אי אפשר לצאת מהבית".

אתם מרגישים שהעזרה שלכם שם הכרחית?

"בהחלט. הם לא נסעו למסגרת מחבקת. הוא נסע בוויזת סטודנט ויש לו משכורת מאוד בסיסית, בתי עבדה בשנה שעברה כמורה בבית ספר יהודי, אבל השנה לא תוכל להמשיך כי דרשו שתעבוד במשרה מלאה. תהיה לה שנה לא קלה בלי עבודה ובלי מסגרת. בארץ היא עבדה ברפא"ל בתחום ההדרכה ויש לה תואר שני בפסיכולוגיה, אבל שם היא לא יכולה לעבוד במשרה מלאה, כי בעלה המון שעות בבית חולים והיא צריכה לטפל בבנות".

אמצעי הטכנולוגיה תורמים, אבל לא מספקים. צילום אילוסטרציה: shutterstock

מלבד שירותי טיפול בילדים, הוריהם של צעירים שיצאו לגור חו"ל נדרשים, במקרים רבים, גם לסיוע כלכלי. "לא כולם נהיים עשירים מהרילוקיישן  וההורים לפעמים צריכים לעזור בכסף במהלך השהות של הילדים בחו"ל וגם כשהם חוזרים. בנוסף, כשהילדים והנכדים מגיעים לחופשות בארץ, הסבים הם אלה שמארחים אותם בביתם. לא תמיד יש להם פה חברים וההורים הם העוגן".

אמצעי הטכנולוגיה מאפשרים לשמור על קשר, וד"ר אורנוי ממליצה להיעזר בהם. "יש סבים שמשכיבים את הנכדים לישון כל ערב עם סיפור, דרך הסקייפ, מתכתבים בווטסאפ ובמייל וכך נשמר סוג של קשר עם הנכדים, שחלקם נולד בחו"ל ומעולם לא ראה את הסבים פנים אל פנים. כמובן שקשר כזה לא יכול להיות מספק ויש ישראלים שאחרי שנים בחו"ל מחליטים לחזור, כדי שלילדים יהיו סבא וסבתא קרובים ומוחשיים לפני שיהיה מאוחר מדי".

הזמן הזה, מסכימה ליאורה קרן, הוא זמן אבוד. "הקשר נכון לעכשיו לא נפגע כי אנחנו בשיחות יומיומיות בטלפון ובסקייפ, אבל הנכדה הגדולה מתבגרת וברור שיש תחושת החמצה. לי מאוד קשה. אני מתגעגעת והם מאוד חסרים לי". 

את חוששת שהם יחליטו להישאר שם?

 "קשה לי להאמין. הם לא אוהבים את דרך החיים שם. אני אומרת להם, 'אמריקה זה פה, לא שם'. לשמחתי, הם נסעו למשהו מאוד מוגדר וברור, לא לחפש את מזלם".

 [#middleBanner] 

 סרטים לצפייה עם הנכדים המתבגרים 

כל מה שצריך לדעת לפני שב

וחרים מטפל להורים