ביקורת ספר: האמיתית

שאנדור מאראי היה סופר הונגרי שנולד עם המאה העשרים (ב-1900), גלה ממולדתו לארצות הברית בגיל 48, כתב - רק בהונגרית - 50 יצירות, הוחרם בהונגריה והתאבד בגיל 89 מבלי שזכה להכרה אמיתית. העדנה הספרותית באה לו כעשור לאחר מותו, ומאז שנת 2002 כשיצא בעברית ספרו "הנרות בערו עד כלות" שנהפך פה לרב-מכר גדול, הוא שם דבר גם במחוזותינו. החדש והרביעי שלו בעברית, "האמיתית", הוא סיפור לגמרי לא שגרתי על אהבה, ואולי מדויק יותר לומר על חיפוש אחרי אהבה אמיתית, מהותה ומשמעותה. במרכז הסיפור גבר ושתי נשים, שכל אחד מהם מביא את הסיפור מנקודת ראותו, ואגב כך מקדם אותו בזמן: אילונקה, האישה הראשונה, פטר, הבעל, ויהודית, האישה השנייה שהייתה בעברה המשרתת. כל אחד מהשלושה נושא מונולוג, שהוא בעצם צד אחד בדיאלוג שהוא מנהל עם דמות נוספת (אילונקה עם חברה מנוער שלא ראתה זמן רב, פטר עם ידיד ותיק ששהה שנים בחו"ל, יהודית עם מאהב צעיר), שהקורא מתבקש לכאורה לשבת לצדה. אל שלושת אלה מצטרף מונולוג רביעי, קצר יותר, שגם הוא צד אחד בדיאלוג שאותו מנהל אדה, המאהב הצעיר של יהודית, אחרי מותה, עם פטר, מי שהיה בעלה. שני גורמים חשובים נוספים בעלילה, שאינם דוברים אך מאוד מדוברים בפי הדוברים, הם דמותו של הסופר לזר, הסמן התרבותי של הדמויות ושל האירועים, ומלחמת העולם השנייה, שמשנה הכול, ובכלל זה גם את הגיבורים ואת חייהם.


למאראי יש ראייה חדה והסתכלות מפוכחת על אנשים, תהליכים, אירועים ורגשות. יש לו גם תובנות מעמיקות שהוא מבקש לומר, מעבר לסיפור שהוא מספר, על בדידות ואומללות, על החיפוש אחרי אושר ואהבה, על משמעותם של כל אלה לאנשים שונים, בעולם משתנה. אלא שאלה, לטעמי, הולכים קצת לאיבוד בבליל המלל של הגיבורים הדוברים, שלא אחת נדמה שהתאהבו (ושמא התאהב המחבר) בשלל הניסוחים שמצאו לכל נקודה ועניין, ולעתים חוזרים על אותו הדבר עצמו בארכנות מעייפת. מתחשק להגיד להם לפעמים, בשם אותו בן שיחה שרק שותק ומאזין, די כבר, הבנו, תגיעו לנקודה. במונחי הסלנג של היום, הם חופרים - מאריכים, מטרחנים ומנדנדים יתר על המידה. חלק מהעניין קשור במבנה המונולוגים הפונים אל מאזין סמוי, סגנון שיש בו קושי מובנה מיסודו, קצת כמו במחזה יחיד. כשדובר יחיד פונה אל ישות שאינה מגיבה בקולה - הספרותי או הבימתי - נאלץ הדובר היחיד למלא לא אחת את תפקידה, להסביר את שתיקתה, את שטף דיבורו ולהעניק אמינות לנסיבות הדברים. זה כמעט תמיד מאולץ, מלאכותי, לא טבעי. גם כאן, החזרה שחוזרים כל הדוברים על שאלות ששואל כביכול המאזין המושתק היא מעיקה, כמו גם ההסברים שלא תמיד משכנעים לשטף הדב??רת של הגיבורים והערות האגב המאולצות לא אחת, בלשון המעטה, לגבי נסיבות וסביבת השיחה (קצת קשה לקבל למשל שליהודית, החושפת בפני אהובה הצעיר סודות שלא סיפרה לאיש, לא אכפת שיירדם במהלך דיבורה). הצגת הסיפור מזוויות שונות, במעין רשומון שגם מקדם את העלילה בזמן וכך מעניק לה עומק והיבטים נוספים, הוא אמצעי ספרותי נאה ואפקטיבי, אבל הגבלתו כאן לדיאלוגים החד-צדדיים של כל הגיבורים פוגם באיכויותיו לטעמי. הדבר דומה לאישה יפה ומיוחדת שהולבשה בגודש מעייף של בגדים מסולסלים ומצויצים, אשר במקום להדגיש את יופיה גורמים לו ללכת קצת לאיבוד: גם כאן, הסגנון והכתיבה מעיקים על העלילה במקום להדגיש אותה ופוגמים בהנאה מהעיקר: הסיפור עצמו.
שורה תחתונה:
לפעמים גם החיפוש אחרי האהבה הולך קצת לאיבוד.
"האמיתית" מאת שאנדור מאראי, מהונגרית: מרים אלגזי. 367 עמודים, הוצאת כתר

עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: נערה עם קעקוע דרקון

ביקורת תיאטרון: טרטיף

ביקורת ספר: קרקע לא מוכרת

ביקורת תיאטרון: הבדלה

ביקורת קולנוע: חייה הפרטיים של פיפה לי