ביקורת ספר: ההודאה

פעם ג'ון גרישם היה המלך של ז'אנר המותחנים המשפטיים. אם רק תחזרו אחורה בזמן לראשית שנות התשעים של המאה העשרים תמצאו ים של הוכחות בערימה של מותחנים מהזן הזה שנהפכו לרבי מכר היסטריים בחצי עולם, ובמקרים רבים גם לסרטים מצליחים (במודן, המו"ל הישראלי שלו, התגאו בשעתו על צמידות הוצאת ספריו כאן ממש סמוך ליציאתם במולדתו, ארצות הברית, בשל הביקוש הרב). "הפירמה", "עת להרוג", "הלקוח", "משחק המושבעים", "מוריד הגשם", וזו, כמובן, רשימה חלקית בלבד. גרישם פיצח בשעתו קוד מסוים בנוסחת המותחנים המשפטיים והצליח לשכלל היטב את אומנותו. הייתה זו תערובת של יכולתו לטוות סיפור סבוך ומותח במידה נאותה, עם גיבור - על פי רוב פרקליט - סימפתי, חיובי ונאה (הפרקליט שהוא תמיד רצה להיות?) שבקיא בכל רזי החוק האמריקני ויודע ללהטט בכל אחד מהם ברגע הנכון, יחד עם ריאליזם שנשק לאקטואליה (למשל "משחק המושבעים", שעסק בתביעת ענק נגד חברת טבק ויצא ממש בסמיכות לפסיקה תקדימית בתביעה אמיתית כזו) ובדרך כלל גם תפאורה של דרום ארצות הברית, שם מזג האוויר חם יותר, המבטא מתנגן יותר והיצרים עזים יותר. ספריו של גרישם הצטיינו אז בתמהיל נכון של פיתולי עלילה קצבית, מבנה פשוט ושפה חפה מגינונים ספרותיים ועיצוב דמויות שנתפרו בדיוק לפי מידות הז'אנר - לא שטוחות מדי, אבל גם לא מורכבות באמת. אלא שבשלב כלשהו קרה לגרישם מה שקורה ללא מעט יוצרים מוכשרים מאוד בתחומם: הם רוצים לצאת מהמשבצת שכבשו ולכבוש מחוזות נוספים. לפעמים זה מצליח, לפעמים פחות. במקרה של גרישם זה היה פחות, כשמותחניו החלו לשייט בגזרות של צדקנות דתית ומוסרנות בגרוש. בעשור האחרון ניסה גרישם את כוחו גם בספרות לא מותחנית. לדבר על ספריו במושגי כישלון - ודאי בעידן שבו היחס אל ספרים הוא כאל סוג של מוצרי צריכה - זו שטות, שכן גם ספריו אלה היו רבי מכר בארצות הברית. הוא אמנם מעולם לא היה כוכב יחיד בשמי המותחנים המשפטיים, אבל במשך תקופה ארוכה היה הכוכב הזוהר מכולם. בשנים האחרונות זה כבר לא כך (למרות שמכירות ספריו עדיין מוגדרות במספרים מעוררי קנאה של רבי מכר) ובכל זאת, כל מותחן חדש שלו מעורר ציפייה וסקרנות בקרב חובבי הז'אנר. כך גם עם ספרו האחרון, "ההודאה", שאכן נפתח בסגנון גרישמי אופייני. בזריזות קצבית, שמדביקה את הקורא לספר, מציג גרישם את טרוויס בואייט, אסיר משוחרר הסובל מגידול במוח, המתוודה באוזני כומר בקנזס על אונס ורצח של תלמידת תיכון לבנה בעיירה קטנה בטקסס. את הפשע ביצע שנים קודם לכן. את הגופה העלים (היא מעולם לא נמצאה), את העיירה והמדינה עזב אז לבלי שוב ולא זו בלבד שמעולם לא הואשם במעשה, הוא מעולם אפילו לא נחשד או נחקר בקשר אליו.


במקומו נעצר, הואשם והורשע - על לא עוול בכפו - תלמיד תיכון שחור, כוכב פוטבול וסוג של גיבור מקומי. המשטרה ואחריה התביעה ומערכת המשפט, שהיו להוטות למצוא אשם (אם לא גופה), הלבישו על הבחור תיק בעזרת עדויות שווא, וערכאה אחת אחרי השנייה הוסיפו חטא על פשע בטיפול כושל בתיק, עד שמרוב שגיאות וטעויות נדמה שאיש לא יכול היה עוד לסגת. ובטקסס כמו בטקסס, הרשעה כזו מובילה לגזר דין מוות והוצאה להורג. בואייט מתוודה באוזני הכומר הצעיר בקנזס ימים אחדים לפני שהוצאתו להורג של כוכב הפוטבול דראם אמורה להתרחש. מכאן מתחיל מרוץ נגד השעון ונגד כל המנגנונים המשפטיים והפוליטיים כדי לעצור את ההוצאה להורג, לטהר את שמו של דראם ולעשות צדק. זהו החלק החזק ביותר של הספר, שבו גרישם במיטבו. אלא שהמרוץ נכשל. דראם מוצא להורג - את כל הסיבות תמצאו בספר - ומכאן והלאה העלילה (כמחצית הספר) מתמקדת בניסיון לטהר את שמו של דראם לאחר הוצאתו להורג, בניסיון להעמיד את האשם האמיתי לדין ובכל ההשלכות הנגזרות מכך, החל באי שקט על רקע גזעי שפוקד את העיירה ומאיים להתפשט בכל טקסס והדרום, עבור דרך הזעזועים במערכת המשפטית-פוליטית וכלה בדילמות המוסריות והאתיות שעימן מתמודד הכומר. גרישם, שכאמור פותח בסערה, ממשיך אחר כך למחוזות נוספים ואחרים, והתחושה היא שהוא שוב מתפזר וגם קצת חופר בנושאים שהרבה פחות מרתקים או מעניינים. קצתי כבר בנימת הצדקנות הדתית שנמהלת בספריו (אני בהחלט מבינה מדוע נחוצה כאן דמות של כומר להנעת העלילה, אבל את חיבוטי נפשו, הממונים עליו בכנסייה וכן הלאה מוטב היה להשאיר לכותב ולעלילה אחרים) ובכלל, הטריקים הספרותיים שהוא נוקט כדי להטעין את ספריו במסרים חברתיים ופוליטיים שונים שקופים עד מעצבנים, כמעט כמו הצורך להטעין עלילת מותחן במשקל נוצה במסרים וערכים "חשובים". אחד הדברים שחיבבו עלי את כתיבתו של גרישם בראשית דרכו, לצד מיומנותו, היה העדר הפרטנזיות שלה. התחושה הייתה שכל כוונתו ליצור מותחן מבדר, שיעניק לקוראיו כמה שעות של הנאה. אלא שברבים מדי מספריו בשנים האחרונות, וגם ב"הודאה" הפעם, התחושה היא שהספר מבקש להיות יותר מעוד מותחן מבדר. וזה חבל, כי ככל שזה נוגע בטוויית עלילת מתח קצבית, גרישם מוכיח שוב שהוא יודע את המלאכה - זה קריא, זריז ומותח. הבעיה היא בכל המטענים הנוספים שהוא מלביש על שלד המותחן, מטענים שהם בעיקר מעיקים וטרחניים.
שורה תחתונה:
מותחן גרישמי בסיסי קריא, שסובל קצת מעודפי טרחנות וצדקנות.
"ההודאה", מאת ג'ון גרישם. תרגום מאנגלית: נורית לוינסון. 392 עמודים. הוצאת מודן

אוהבים לקרוא? רוצים להמליץ על ספר טוב שקראתם או לקבל המלצות על ספרים מגולשים? לשוחח על ספרים ולהשתתף במועדון קריאה? הצטרפו לקהילת הקוראים של מוטק'ה:

קריאה, ספרים מומלצים

עוד על תרבות ובידור:

אופרה: ליידי מקבת ממצנסק

ביקורת תיאטרון: המסיבה של אביגיל

ביקורת קולנוע: אומץ אמיתי

ביקורת תיאטרון: מנדרגולה

ביקורת ספר: מסעותי עם ורה