ביקורת ספר: הנשים

ת.ק. (תום קוראגסן) בויל נחשב לאחד מבכירי הסופרים האמריקנים בני זמננו. כתיבתו, מנושאים ואג'נדה ועד סגנון, ייחודית והפכה אותו במשך השנים לכותב מיוחד ואיכותי, המאתגר את קוראיו לא רק בסיפור שהוא טווה אלא גם באופן הגשתו. פרנק לויד רייט, גיבור הרומן של בויל "הנשים", הוא דמות אמיתית, אדריכל גאון שתכנן ובנה למעלה מ-300 בתים ומבנים, יצר סגנון ייחודי משלו ונחשב לאחד מגדולי האדריכלים של ראשית המאה העשרים (מוזיאון גוגנהיים, למשל). אך טבעי לחשוב שבויל, סופר שכבר כתב בעבר רומנים נטועים במציאות על דמויות היסטוריות ידועות (למשל, חוקר מיניות האדם אלפרד קינסי בספר "המעגל הפנימי" שיצא בעברית) יימשך לדמותו של רייט. כמעט מתבקש כשמתברר שבויל גר בבית הראשון שרייט עיצב בקליפורניה, שאותו רכש לפני קרוב לעשרים שנה. בויל עשה תחקיר מקיף על האיש ועל פועלו, לפני שכדרכו ברא אותו בעצם מחדש בספר. חלק מקסם הבריאה מחדש הזה טמון בדרך המיוחדת שבה בחר בויל לספר את הסיפור ולהאיר את הדמות: דרך הנשים בחייו, מהסוף לאמצע, בלי התחלה מסודרת, מזווית ראייה חיצונית, זרה, מוגבלת-לכאורה-במודע. בהתמקדות על האדם - הבעל, האב, המאהב, המנטור, האיש חסר המעצורים והעכבות, הקומבינאטור, הצ'רמר, האגואיסט המקסים, הכול - אבל הכי מעט לאדריכל. "הנשים" הוא רומן היסטורי במובן שכל העובדות ההיסטוריות שבו - אירועים, אנשים, מקומות, צורת חיים, טעמים וכיוצא באלה - כולם נכונים ומדויקים עד הפרט והשם האחרונים. אבל הוא רומן בדיוני במובן שבויל משרטט קווים מחברים בין נקודות היסטוריות, צובע בדרמה אנושית גדולה את החללים ומעניק חיים והקשרים לעובדות והופך את הכול לסיפור גדול מהחיים, כיאה לדמות שאכן הייתה גדולה מהחיים. לכן כנראה הזירה הבדיונית, פרי דמיונו של הסופר, כה הולמת אותה. בויל מצליח להסביר בלי להסביר את רייט, שפשוט עולה ומצטייר מתוך הסיפור כדמות ססגונית-שערורייתית, מוחצנת-סוערת, אמן וגאון בעל חזון ומעוף, שהוא גם אגואיסט יהיר וחסר עכבות, אדם כריזמטי ופרובלמאטי. בויל מצליח להאניש אותו בין המילים, להראות אותו בקונטקסט הבדיוני באור שהוא כנראה מאוד אמיתי: אדם שגם כשיש כל הסיבות בעולם לכעוס עליו, לשנוא אותו או לבקר אותו, אי אפשר שלא להיות מוקסמים ממנו. בויל יוצר את הדמות במין קסם ספרותי בפני עמו: הספר הוא לכאורה פרקי זיכרונות של אדריכל יפני קשיש שבצעירותו היה אחד השוליות המתלמדים של רייט. שמו טדשי סאטו, והוא דמות בדויה לחלוטין, אבל כזו שכמוה היו רבים סביב רייט, אדריכלים צעירים ומתחילים שהיו חלק מהצוות של רייט, בעיקר באחוזת טלייסין שבנה בוויסקונסין (וקיימת עד היום). טדשי הוא הזר - אז ועכשיו - המספק נקודת התבוננות חיצונית על המאסטר. זהו מבט מהצד של מי שהיה שם והתבונן מקרוב, אבל נותר חיצוני וזר, לא אמריקני (ובוודאי לא במקרה יפני, כי רייט, שבנה בטוקיו את מלון אימפריאל, נמשך לאמנות ולתרבות היפניות והושפע מהן). זאת ועוד: טדשי מסביר גם בהקדמה הראשונה מתוך שלוש (כחלקי הספר) שנעזר בכתיבה בבעלה של נכדתו, בחור אמריקני-אירי, שגם הוא, בדרכו, מוסיף עוד ממד של עומק ופרספקטיבה בהיותו צעיר מדור שלא מכיר שום דבר מכל זה יד-ראשונה ובעצמו שונה ואחר. וכך, בלי שהקורא מרגיש בכלל, הסופר בונה פיגומים ספרותיים מורכבים ושונים לעלילת חייו של גיבורו, אדריכל שנודע במבניו המיוחדים.


שלושה חלקים לספר, ששמותיהם כשמות שלוש מארבע הנשים המרכזיות בחייו של רייט. החלק הראשון הוא "אולגיבנה", ובמרכזו אשתו השלישית והאחרונה של רייט אולגה (אולגיבנה) מילנוף הינצנברג, רקדנית שהגיעה לארצות הברית ממונטנגרו והייתה נשואה ואם לבת כשהכירה את רייט. אולגיבנה, שהייתה צעירה מרייט בהרבה, התאהבה, התגרשה מבעלה, הרתה וילדה לרייט בת, נישאה לו אחרי שהצליח לקבל גט מאשתו השנייה וניהלה למענו את אחוזת טלייסין עד סוף חייו. החלק השני נקרא "מרים" ומוקדש לאשתו השנייה, שהייתה שנים קודם המאהבת שלו, עד שקיבל גט מאשתו הראשונה ואם ששת ילדיו קטרין (קיטי). מרים הייתה אמנית ברוחה ובהתנהלותה, אם לשני ילדים בוגרים, מין פאם-פאטאל ודרמה קווין, מופרעת ומכורה למורפיום. החלק השלישי נקרא "מיימה" ובמרכזו מרגרט - מיימה - צ'ייני, אהבת חייו של רייט, הנפש התאומה שלו, פמיניסטית במוצהר, שעזבה את בעלה וילדיה למען רייט, חיה איתו ונרצחה באחוזת טלייסין עם שני ילדיה בידי עובד משק בית, שרצח עוד ארבעה עובדים ושרף את האחוזה. כשם שקשה להסביר את דמותו רבת הפנים של רייט אבל קל להבין את מהותה בספר של בויל, קשה להסביר איך בדיוק בויל מצליח לבנות עלילה מהפנטת - שגם מדייקת בעובדות - מראשית הספר ועד סופו, וזאת בלי התחלה, בלי סוף, במין מעגליות לא סימטרית, בלי להציג באמת אף דמות בצורה מקובלת, בלי לתת באמת רקע או הסברים, רק עם שלל הערות שוליים שלכאורה מסיטות את תשומת הלב, במין שיטוט ושיוט לכאורה תלושים בין זמנים ואירועים, ובעצם כל כך מתחברים ומשתלבים. אולי חלק מהעניין הוא האווירה שבויל מצליח ליצור ועוטפת את הקורא, שבה אפשר להריח את ניחוח האוכל הכבד שרייט כה חיבב, לחוש את הקור העז ששרר בטלייסין בחורף, ללכלך אצבעות בדיו הגסה של צהובוני התקופה שזעקו בכותרות ענק את שערוריותיו, לשמוע אותו מדבר את עצמו לדעת, לראות אותו מסתובב כטווס בבגדיו האקסצנטריים. ואולי זה העניין שנשים מובילות את הסיפור אבל בעצם מציגות גבר שהוא הגיבור האמיתי, אבל הן לא רק תיבות התהודה שלו והמראות שלו, הן גם דמויות בלתי נשכחות כשלעצמן, כל אחת באופייה ובדרכה. ולא רק המרכזיות שבהן, גם אלה שנוכחות ורוב הזמן לכאורה נפקדות: האישה הראשונה, אמו, בנותיו, בתה של אולגיבנה מנישואיה הראשונים. לא צריך לדעת מראש מי היה רייט כדי להישבות בסיפור. צריך רק לדעת שבויל כותב למיטיבי לכת, כלומר למי שאוהבים ספרות מורכבת ומאתגרת. אותם בויל יהפנט בלי שירגישו. שורה תחתונה: סיפור אמיתי-בדיוני, ספרות איכותית ושונה, חוויית קריאה מהפנטת.
"הנשים", מאת ת.ק. בויל. תרגום מאנגלית: ליה נירגד. 484 עמודים. הוצאת חרגול, עם עובד

אוהבים לקרוא? רוצים להמליץ על ספר טוב שקראתם או לקבל המלצות על ספרים מגולשים? לשוחח על ספרים ולהשתתף במועדון קריאה? הצטרפו לקהילת הקוראים של מוטק'ה:

קריאה, ספרים מומלצים

עוד על תרבות ובידור:

פסטיבל אינטימידאנס: רוקדים בתמונע

שירה בירושלים: פסטיבל מטר על מטר

פסטיבל מחולוהט: חודשיים של מחול

אופרה: ריגולטו

ביקורת ספר: תחושה של סוף

ביקורת קולנוע: מאחורי הדלת