ביקורת ספר: חיים

סימון וייל מתחברת בזיכרוני לראשית ימי המודעות שלי לאקטואליה, לאירועים ואישים בארץ ובעולם, למה שלימים נהפך לחלק מעולמי המקצועי, העיתונאי. לכן למרות שבדרך כלל אינני נמשכת לאוטוביוגרפיות של פוליטיקאים ומדינאים, סקרנה אותי מיד האוטוביוגרפיה של וייל, "חיים", שרואה עכשיו אור בעברית. וייל היא ללא ספק אישה רבת הישגים, שרשמה לזכותה קריירה ציבורית ופוליטית מרשימה, שנהפכה למודל לחיקוי ולסמל לרבים, ואולי עוד יותר לרבות, אחריה. היא מימשה בדרך שפילסה לעצמה, לא מעט אידיאלים של שחרור האישה, נאורות חילונית, צדק חברתי, פתיחות תרבותית, ליברליות ועוד שורה של ערכים שבהחלט הופכים אותה ואת בחירות חייה למושא הערצה. סיפור חייה, שמתחיל במשפחה יהודית בהכרתה וחילונית באופייה, משפחת ז'אקוב שחיה בניס, בהחלט ראוי לסיפור ויש בו הרבה פרקים מעוררי השראה. סימון הייתה הצעירה בין ארבעה ילדים - שלוש בנות ובן - שנולדו להוריה, אדריכל ואשת משפחה, שהייתה אישה עצמאית ברוחה ובתפיסת עולמה, וילדיה, בעיקר סימון, העריצו אותה. וייל מעידה על שנות ילדותה כי עברו בנעימים. "היינו משפחה מאושרת", היא מסכמת-מתמצתת כבר בפתח הספר. השבר הגדול הגיע במלחמת העולם השנייה. מ-1939 והלאה הידרדר המצב בצרפת בכלל, ובכלל זה גם בניס, והידרדר מצב המשפחה. במארס 1944 עוד הספיקה סימון בת ה-16 להיבחן - בהצלחה - בבחינות הבגרות, אך למחרת נעצרה בידי אנשי הגסטפו. בהמשך נעצרו יתר בני המשפחה. סימון נשלחה למחנה דראנסי ואחר כך לאושוויץ ובהמשך לצעדת המוות, שאותה שרדה. אביה ואחיה נרצחו ככל הנראה זמן לא רב אחרי מעצרם. אמה מתה ממחלה במחנה. סימון ואחותה הגדולה מילו שרדו ביחד את אימי השואה ושוחררו ביחד. אחותן דניז, שהצטרפה למחתרת, נעצרה בנפרד ושהתה במחנה אחר, ושרדה אף היא. אחרי המלחמה הגיעה סימון לקרובים בפריז, למדה משפטים וכן במכון למדעי המדינה. כך פגשה את הסטודנט אנטואן וייל, שלו נישאה. היא הייתה בת 19, הוא בן 20. שלושה בנים נולדו להם ובמקביל החל אנטואן וייל בקריירה ציבורית-פוליטית, כולל שליחות לגרמניה. בני הזוג המשיכו בלימודים וסימון, שרצתה להתמחות בעריכת דין, התפשרה לבסוף על קורס של שנתיים להכשרת שופטים.


בגיל 27, עם שלושה ילדים ובעל, כשהשנה היא 1954 - לא בדיוק עידן של קידום האישה או העצמתה - החלה וייל את מסלול הקריירה המקצועית שלה שהחל בהתמחות בפרקליטות, נמשך בהנהלת מנהלת בתי הסוהר, במועצה העליונה לשופטים, במועצת המנהלים של רשות השידור הצרפתית, הגיע לממשלתו של ז'אק שיראק שבה מונתה לשרת הבריאות, תפקיד שמילאה שבע שנים (1974-1979) שבמהלכן גם העבירה את חוק ההפלות שהיה אבן דרך בחקיקה ובמצב החברה בצרפת, ונסק עד לכהונתה כנשיאה הראשונה של הפרלמנט האירופי. וייל מילאה וממלאת לאורך השנים עוד תפקידים, כמו נשיאת כבוד של אגודת ידידי יד ושם בצרפת, ראש הקרן לזיכרון השואה בצרפת וחברת האקדמיה הצרפתית, ואין ספק שהטביעה חותם בצרפת וגם מחוצה לה וזכתה להגשים את חלומם של רבים - לחולל שינוי ושיפור בפועלם. בחייה האישיים זכתה והשכילה לחיות בזוגיות ארוכת שנים עם בעלה, אנטואן וייל, ולבנות יחד איתו משפחה הכוללת כבר שלושה דורות נוספים - בנים, נכדים ונינים. על כל אלה מרפרפת וייל באוטוביוגרפיה שלה בתמצות מאופק וענייני. אני נדרשתי עד כאן לכ-500 מילה בקירוב רק בכדי לגעת בתחנות מרכזיות בביוגרפיה שלה. היא עצמה מסתפקת בכרך די צנום, הכולל בעברית רק 213 עמודים, שבו היא מגישה דיווח קורקטי ומהוקצע לקורותיה, בעיקר מהפן המקצועי-ציבורי, תוך התעכבות על סוגיות מרכזיות לזמנן, תהליכים ואישים פוליטיים, בעיות ופתרונן. וייל האדם לא מתגלה במיוחד ולא חושפת במיוחד בספר הזה. אפילו הפרק העוסק בתקופת שהותה באושוויץ, שהוא פרק מכונן בחייה, נסקר באיפוק ענייני. הציפייה מאוטוביוגרפיה היא שיהיה בה ערך מוסף מהסוג האישי (ואין כוונתי לצהבהב), אילו שהן תובנות או אמירות שכותב חיצוני, מיומן ומוכשר ככל שיהיה, אינו יכול לספק. הסבריה וניתוחיה של וייל בהירים ומעניינים, וודאי יעניינו מאוד פרנקופילים הבקיאים או מתעניינים יותר מהממוצע בהליכים תחיקתיים פנים-צרפתיים, במדיניות הרווחה שם ובפוליטיקה הפנימית של צרפת לאורך השנים, אבל בסופו של דבר הם מותירים את הקורא המתעניין בווייל האישה והאישיות בלתי מסופק. אין די באמירה "סוחף הוא מקצב החיים של שר, דבר הידוע היטב לכל מי שהתנסה בכך. התפקיד החדש תבע את כל הזמן שלי, את כל כוח הרצון שלי, את כל מרצי". מה משמעות האמירה הזו ברמה היומיומית? או כשהיא מזכירה את מכתבי הנאצה שקיבלה כשהוגשה הצעת חוק ההפלות מטעמה ומעירה כי היא מצטערת שנעלמו, כי "עוזרי באותה תקופה, שהיו מזועזעים, קרעו לגזרים את המכתבים העוינים ביותר", ומדגישה כי היום היו ודאי "מעוררים עניין אצל סוציולוגים". ומה היא חשה באותה עת? האם היה מכתב שהוציא אותה משלוותה? איזה, למה? באותו צמצום-איפוק רגשי-אישי היא מזכירה כמעט בחטף, ממש בסוף הספר, את מותו של בנה הרופא. זכותה של וייל, כמובן, לפרטיותה, אבל אם בחרה לכתוב ולפרסם אוטוביוגרפיה צריכה הייתה לדעת שהקורא הממוצע לא יחפש בה רק נקודות ציון בפוליטיקה האירופית כפי שהיא מכירה אותה, אלא משהו מעבר לתפזורת של משפטים לאקוניים על האדם הפרטי שהייתה בתוך כל זה. ביוגרפיה טובה מביאה באופן נאמן לאמת את סיפור חייו של אדם, את פועלו בתוך סביבתו ואת הישגיו. אוטוביוגרפיה טובה מציגה את אותה תמונה, אבל מהזווית האישית של האדם עצמו. זה כמו להסתכל בתמונות של אדם שצילם מישהו אחר, או לדפדף באלבום הפרטי של אותו אדם, כשהוא מסביר ומבאר מי ומי בתמונות, מתי צולמו ומה אמר או הרגיש רגע לפני או רגע אחרי. במקרה של וייל, היתרון האישי הזה לא ממומש, וחבל.
שורה תחתונה:
בעיקר למי שמתעניינים בפוליטיקה הפנים-צרפתית והאירופית במאה העשרים ובפועלה של וייל בתוכה.
"חיים" - אוטוביוגרפיה מאת סימון וייל. תרגום מצרפתית: דורית דליות. הוצאת מטר - יד ושם. 213 עמודים
אוהבים לקרוא? רוצים להמליץ על ספר טוב שקראתם או לקבל המלצות על ספרים מגולשים? לשוחח על ספרים ולהשתתף במועדון קריאה? הצטרפו לקהילת הקוראים של מוטק'ה:

קריאה, ספרים מומלצים
עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: המתיקות שאחרי

ביקורת קולנוע: הרקדן האחרון של מאו

פסטיבל מחולוהט: 84 מופעי מחול

ביקורת קולנוע: קילרים

ביקורת ספר: לב מתעורר