ביקורת ספר: להציל את סיסי

הייתי צריכה לשמור מרחק מהספר "להציל את סיסי" כבר מהצצה בשמו ובכריכתו. מהשם התעלמתי, כי לפעמים מרוב חישובים (נאמן למקור / נשמע טוב בעברית), החשבון - ואיתו השם - יוצא שגוי. מהעטיפה הקיטשית-סתמית, שזועקת למרחקים חיפוף מזן עדות הטראש-לייט, העלמתי עין בשל אמונתי בכך שלכל מצב רוח ספר משלו (ולהפך) וכפועל יוצא מכך - חיבתי לז'אנרים שונים ובכלל זה גם ספרי הבל קלילים. העמוד הראשון דווקא עשה רושם מעניין ומבטיח: הגיבורה סיסי (ססיליה-רוז בשמה המלא) מספרת בגוף ראשון זיכרון ילדות: אנקדוטה שדרמה גדולה, זה ברור, אצורה בפרטים הקטנים שהיא מונה. זאת ועוד, כל זה מתרחש בשנות השישים של המאה הקודמת, הסיקסטיז שממרחק ארבעים שנה ויותר, נוסף להן נופך נוסטלגי חינני. באותו עמוד ראשון, ובעצם כבר במשפט הראשון, ברור שמשהו נורא - הכי נורא - קרה לאמה של סיסי הילדה. ועוד מתברר כבר מהעמוד הראשון כי מאזן היחסים בין הבת לאם איננו המאזן השגרתי. משהו בו מעורער מאוד. חיש מהר מתחוור לקורא כי אמה של סיסי חולת נפש, ובמושגי הילדים - משוגעת. אם לא די בכך, אביה הוא נוכח לגמרי נפקד (סוכן נוסע שעל הדרך - במובן המילולי ביותר - גם בוגד באשתו). סיסי, בת יחידה, נדרשת בעצם לתפקד כהורה לאמה, מלכת יופי זוטרה בעברה (מלכת הבצל, אם לדייק), שנעה בין סוגים שונים של מצבי רוח והתנהגויות, ממעורערת ומביכה ועד מסוכנת לעצמה ולסביבה. אלא שהסופרת, בת הופמן, שזהו ספר הביכורים שלה, בוחרת לזנוח די מהר את הסיפור רב הפוטנציאל הזה (שלא מעט יצירות בספרות, בקולנוע ובטלוויזיה התמקדו בו), ולהקדיש את עיקר ומרבית העלילה לקורותיה של סיסי אחרי מות אמה. את סיסי אוספת לביתה הענק והמרהיב אשר בעיר הרחוקה (בכל המובנים) סוואנה שבג'ורג'יה, דודה רבא, כלומר אחות סבתה מצד אמה, שאותה מעולם לא פגשה, לאחר שהאב הנפקד תמיד מוותר עליה מראש. הדודה טוטי (על שם צפירות המכונית שהיא אוהבת להשמיע), אישה גדולה מהחיים (וכמובן עשירה), מאמצת את היתומה הקטנה והחכמה (איך לא), לביתה ולחיקה החמים של אחווה נשית גדולה הכוללת את שלל חברותיה ועמיתותיה, שעושות כל הימים מעשים טובים (או קצת פחות, אבל מכוונות טובות), לוגמות תה קר ומטפחות גנים. בביתה המפואר של הדודה שולטת ביד רמה אולטה, מבשלת שחורה (איך לא) שניחנה כמובן בחוכמת חיים ובטוב לב, שהיא גם חברת נפש של הדודה-הבוסית (וגם לה רשת של חברות), ואשר נהפכת חיש קל לנפש הקרובה ביותר לסיסי.


וככה עוברים עליה הימים בין מאפים ובגדים חדשים, קצת עצב והרבה נשים, ספרים ופרחים, והמון תובנות אינסטנט על חברות נשית, יחסים בין המינים, אהבה ואיבה, זקנה וגזענות, וכמעט כל דבר אחר שאפשר להעלות על הדעת. והכול קורה בקיץ אחד של אושר דרומי, טובל בניחוח מי אזוביון (שמתיזים על הסדינים המגוהצים, ככה זה בטוב טעם דרומי). מה שמתחיל כסיפור על אם ובת ושיגעון, נהפך במהירות לסיפור בנאלי, ורדוד, עמוס בגינונים, מאכלים, כובעים ושאר סממנים שאמורים ליצור אווירה דרומית של התקופה, ואינסוף קלישאות על אחווה נשית והעצמה נשית. בין הדודה הנפלאה לילדה הנהדרת (שגם יפה, כמובן, אבל לא מודעת לכך) מסתלסל סיפור פשטני ומקושקש, כתוב בשפה ובסגנון מלאכותי, שאין דבר בינו לבין כתיבה מנקודת מבט של ילדה או של מי שזוכרת את הילדה שהייתה. העלילה שמתחילה במקום מסוים, ננטשת כאמור מהר מאוד לטובת מחוזות הרבה פחות מעניינים. התוצאה היא ספר חסר חן וייחוד של ממש. אם כבר קורות יתומה לבנה, אחוות נשים (שחורות ולבנות), הדרום האמריקני ושנות השישים, אז "החיים הסודיים של הדבורים" עדיף בהרבה, וזה - מבלי לחרוג מאגף הספרות הפופולרית.
שורה תחתונה:
מיותר, וכל מילה נוספת מיותרת.
"להציל את סיסי", מאת בת הופמן. תרגום מאנגלית: שרה ריפין. 301 עמודים, כנרת הוצאה לאור

אוהבים לקרוא? רוצים להמליץ על ספר טוב שקראתם או לקבל המלצות על ספרים מגולשים? לשוחח על ספרים ולהשתתף במועדון קריאה? הצטרפו לקהילת הקוראים של מוטק'ה:

קריאה, ספרים מומלצים

עוד על תרבות ובידור:

ביקורת תיאטרון: קברט

ביקורת קולנוע: אלגנטיות של קיפוד

ביקורת ספר: סטונר

ביקורת קולנוע: התפשטות

ביקורת תיאטרון: מימונה