ביקורת ספר: סביבת עבודה עם מכונת אספרסו

הרומן של אניטה פנט "סביבת עבודה עם מכונת אספרסו" ממחיש באופן נפלא את האמירה שפחות זה יותר, ואת ההבדל שבין דרמה ריאליסטית לבין מלודרמה שמדשדשת במחוזות הקיטש. וכמו הרבה דברים טובים אחרים (כמאמר הקלישאה, נכון), גם הספר הזה בא באריזה קטנה - של סדרת פרוזה אחרת - ובעטיפה חומה, לכאורה לגמרי פשוטה ורגילה. וזה לא שפנט טומנת בחובו של סיפור שהוא לכאורה שגרתי לגמרי, כמעט בנאלי, הפתעות גדולות כלשהן או פעלולים ספרותיים יוצאי דופן. דווקא ההפך, יכולתה המופלאה לדייק בשרטוט המציאות הבדיונית שהיא טווה, שנהפכת אצלה לריאלית עד כדי כאב, דווקא המינימליזם, הצמצום והאיפוק שהיא נוקטת, הם ששובים כל כך, שמהדהדים אמינות ואמת מוכרת כל כך לקורא. בגוף ראשון מספרת הגיבורה את סיפורה של אישה בת שלושים ומשהו, נשואה ואם לשתי בנות (האחת בגיל גן והשנייה תינוקת), את קורותיה מרגע שבעלה, עובד עירייה, מפוטר ממשרתו. לכאורה, כאמור, סיפור ממש לא מרעיש על זוג מהמעמד הבינוני במדינת רווחה מערב אירופית שחווה על בשרו ועל זוגיותו פיטורים ומשמעותם - חברתית, כלכלית, אישית, משפחתית וזוגית. לא פיטורים דרמטיים או קיצוניים במיוחד - לא מדובר בעובד קשה יום ובמשפחה מרובת ילדים, לא באדם שמקום עבודתו הוא מפעל חייו שנסגר באופן פתאומי. מדובר בעוד פקיד בכיר בעל ותק, שאמנם היו לו חיכוכים עם עמיתים לפרקים והוא לא ממש הסתדר עם הבוסית החדשה, אבל בסך הכול זהו עוד מקרה, כמו רבים כל כך בעיקר בעידן של צמצומים וקיצוצים, של אדם שנפלט מהמערכת בנסיבות שגרתיות ונפוצות. אלא שהמהלך הזה, שהגיבורה-המספרת עצמה ממהרת לשים בקונטקסט ולבחון בפרופורציות נכונות - יכול היה להיות הרבה יותר גרוע, היא יודעת ואומרת לעצמה - מתחיל סחרור שלא רק משבש את חייהם כפי שהכירו אותם עד כה, אלא מפרק ומפורר באיטיות, בהדרגה ובשיטתיות את כל מה שהיה ביניהם. את כל מה שהיו. את כל מה שחשבו שהם חלק ממנו.


פנט, באמצעות גיבורתה, לרגע אינה מתבכיינת, מייבבת או גולשת לסנטימנטליות דביקה של רחמים עצמיים או של תובנות בגרוש על מצבה או על מצבו הנפשי של בעלה. המספרת בוחנת את עצמה, את בעלה, את חייהם-חייה, את חבריהם, את עמיתיהם ואת כל השאר במבט חודר וכן. היא אינה עושה הנחות לשום דבר ולאף אחד, ויודעת להגדיר ולתאר הכול בדיוק ממש מופתי. הדיוק הזה נוגע בכול, צובע הכול בריאליזם מוחלט - החל בתיאור רגשות ומצבים, כמו תיאור אופן האכילה של התינוקת, ועד לקצב הדיאלוגים המדוברים והמושתקים בינה לבין בעלה, ואפילו בבחירת המילים הכי קטנות. תינוקת, למשל. המונח שבו היא מכנה את בתה הפעוטה, שהיא אכן תינוקת בראשית הסיפור, אך מודה שכך היא ממשיכה לכנות אותה, בינה לבינה ובכלל, גם אחרי שהיא כבר הולכת ומדברת ומפגינה אישיות. כמה מוכרת ואותנטית הנטייה המובנית הזו לכנות ולהתייחס אל צעיר הילדים - לפעמים לנצח ? כאל תינוק. אני מודה שמה שמשך אותי לפתוח את הספר (שאת הסופרת שלו לא הכרתי), היה שמו: "סביבת עבודה עם מכונת אספרסו". מכונת האספרסו היא סוג של צ'ופר, כמו טלפון סלולרי, תלושי אוכל למסעדות בעלות שם או חדר כושר, מסוג הדברים שהם חלק מהחלום הממוצע (בית, מכונית, נופשון כל שנה) שנדמה כל כך בנאלי ועם זאת מנחם, אבל כשהוא מתנפץ, זה פוצע וכואב והרסני. ולפעמים, בלתי ניתן לתיקון. המפתח לספר ראוי תלוי בשני גורמים: סיפור טוב וכתיבה טובה. ספרה של פנט הוא פשוט שיעור מאלף בחיבור הזה, שמוכיח שכתיבה מעולה היא ממש-ממש לא כתיבה מנייריסטית או מיופייפת, וסיפור טוב אינו בהכרח סיפור מסובך, מפותל, רב הפתעות ודמויות.
שורה תחתונה:
ספר שהוא חוויה שחודרת לנשמה, המוכיח שאיכות היא באמת לא מילה גסה.
"סביבת עבודה עם מכונת אספרסו", מאת אנטה פנט, מגרמנית: טלי קונס. סדרת פרוזה אחרת, הוצאת עם עובד. 186 עמודים

עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: מתי כבר יהיו חדשות טובות

ספר חדש: מעבר לגבול

ביקורת ספר: אהבה מטרידה

ביקורת תיאטרון: הרפר ריגן

ביקורת קולנוע: ג'ולי וג'וליה

ביקורת קולנוע: שומרת אחותי