ביקורת קולנוע: אלוהי הקטל

"אלוהי הקטל", שכתבה המחזאית הצרפתייה יסמינה רזה, הוא מחזה מוצלח ומצליח שהועלה באירופה, בארצות הברית וגם בתיאטרון בית ליסין (
ראו ביקורת באתר
). רזה כתבה מחזה דחוס באופיו ובצורתו על שני זוגות בורגנים הנפגשים בסלון ביתו של אחד מהם כדי לפשר ולטהר את האווירה בעקבות קטטה שבה ילדם של הזוג האחד (האורחים) הכה ופגע בבנם של הזוג השני (המארחים). אלא שמפגש הפיוס נהפך במהרה למלחמה רבת קרבות, שבה הצדדים הניצים מתחלפים ביניהם שוב ושוב (זוג נגד זוג, הנשים נגד הגברים ולהפך, אישה אחת ובעלה של השנייה, מול שני האחרים). ומאחורי כל התרבותיות לכאורה, הנאורות, הליברליזם, ההשכלה, האינטליגנציה והעידון, מתברר כי מסתתרים ארבעה "וילדע חאייס", כמו שסבתא שלי הייתה אומרת. רזה סגרה את הרביעייה המתקוטטת בחדר אחד למשך כשעה ועשרים דקות של דיבורים, צעקות, הטחות אשמה, העמדות פנים, התרסות, עלבונות, צביעויות, סגירת חשבונות והמון צחוקים, בסיטואציה הגיונית לחלוטין, ודאי במושגים בימתיים. מאחורי הקומדיה המדויקת, העוקצנית, השנונה והמושחזת יש המון אמירות נוקבות, והתוצאה היא מחזה מצחיק-מצליף, הנאה גדולה בעת הצפייה שמשאירה אחר כך הרבה חומר למחשבה. כמחזה זו גם חגיגה גדולה לארבעה שחקנים, שניתנת להם הזדמנות מצוינת להפגין קשת של כישרונות וכישורים (כולל פיזיים). עכשיו מגיעה לבתי הקולנוע גרסת הסרט של המחזה, שעשה רומן פולנסקי לפי תסריט שכתב ביחד עם רזה ונשאר נאמן מאוד למקור הבימתי. הסרט מתרחש כולו בדירתם - ורוב הזמן בסלון שבה - של פנלופי ומייקל לונגסטריט בברוקלין שבניו יורק. הנאמנות הפיזית הזו למחזה היא אולי הפגם האחד בסרט, שעניינית ותוכנית יוצא נשכר מהצמידות, כי הטקסטים המחודדים של רזה נותרו על כנם. אלא שהסיטואציה הקולנועית של חדר אחד נראית על המסך לעתים קצת מאולצת (למשל בחלק מהפעמים שהאורחים מבקשים כבר ללכת והמארחים מושכים אותם - גם פיזית - בחזרה פנימה), לעתים קצת מעיקה וקלאוסטרופובית, מה שיוצר קצת תחושה של תיאטרון מצולם יותר מסרט (זוכרים את תיאטרון הכורסה של ימי השחור-לבן בטלוויזיה?), וזה חבל.


ארבעה אוסקרים (ועוד מועמדות אחת) יש בסלון הזה בברוקלין, מטען מחייב למדי לכל הדעות. ג'ודי פוסטר, בגרסה דקה-נוירוטית להחריד, מגלמת את פנלופי, המארחת יפת הנפש שכותבת ספר על דרפור, אשר מדקלמת שמות של אסכולות אמנות ואזורי אסון בעולם באותה התפעמות. ג'ון סי. ריילי (נטול האוסקר היחיד) מגלם את בעלה מייקל, סוחר אביזרי סניטציה שהתקדם חומרית בחיים, כנראה מאמין במשוואה שלפיה הוא הכסף והיא הכבוד, ולא באמת יודע על מה כל המהומה (לבד מזה שאשתו תמיד צודקת). קייט ווינסלט היא ננסי קאוון, אשת קריירה מעשית-מרירה שמבקשת לעשות את הדבר הנכון ולהמשיך הלאה, ולא ברור את מה ואת מי היא שונאת יותר: את המצב המביך שבו הם לכודים, את בעלה עורך הדין המלא בעצמו או את הטלפון הסלולרי שהוא מחובר אליו כמו אל חבל הטבור (הנקמה בו-תבוא). כריסטוף וולץ הוא בעלה אלן קאוון, עורך הדין היהיר שכל זה ממש לא מעניין לו את קצה הנעל המצוחצחת, אבל גם הוא שבוי בכבלי ה"צריך" של הפוליטיקלי קורקט. הם מתגוששים, מתנגחים, מוציאים כביסה מלוכלכת מכל הסוגים, לא מזהים את עצמם בשלבים מסוימים של המפגש הטעון, שמתפוצץ להם בפרצוף באינספור דרכים. אין כאן אקשן רב פעלולים, אין גופות, יריות או פיצוצים, גם לא תגרות ידיים או פרצי מגעים וסערות חושים. ובכל זאת ניטשים כאן קרבות עזים, יש המון אלימות מילולית, נפשית ורגשית, והמון אקשן אינטלקטואלי ופסיכולוגי לאורך כל הסרט ששומר גם בממד הזמן על נאמנות למקור, ונמשך - כמו המחזה - כשעה ועשרים דקות, זמן אמת שבו כל זה מתרחש (למרות שאני מפקפקת באמינות המהירות שבה הם מצליחים לייבש כל מה שמתלכלך ונרטב, וזה המון, במהלך ההקאה של ווינסלט-ננסי). לו היו שואלים אותי (לא שואלים), הייתי שמחה לראות את האנסמבל המרובע הזה במחזה הזה - אבל הפעם על במה.
שורה תחתונה:
מחזה מעולה מצולם, טקסטים נשכניים-משעשעים, שחקנים מרשימים.
"אלוהי הקטל", קומדיה בהפקה צרפתית-פולנית-אמריקנית. תסריט: רומן פונסקי ויסמינה רזה, על פי מחזה מאת יסמינה רזה; בימוי: רומן פולנסקי; צילום: פבל אדלמן; עריכה: הרב דה לוז; מוזיקה מקורית: אלכסנדר דספלה. משתתפים: ג'ודי פוסטר, קייט ווינסלט, כריסטוף וולץ, ג'ון סי. ריילי. אורך הסרט: 79 דקות עוד על תרבות ובידור:

ביקורת תיאטרון: אחים בדם

ביקורת ספר: עזים

ביקורת ספר: אושר בכל מחיר

ביקורת קולנוע: מנדלסון - חזיונות בלתי פוסקים

ביקורת קולנוע: מאניבול

לקהילת תרבות:

לחצו

מחפשים הנחות למופעי תרבות ובידור? -

מבצעים והנחות