ביקורת קולנוע: בדרך אל החתולים

ספרו של יהושע קנז "בדרך אל החתולים" יצא לאור ב-1991. הוא היה, ובצדק רב, רב מכר גדול. קנז מפליא לספר בו סיפור אנושי לכאורה קטן (אבל כה אוניברסלי) ומכמיר לב, על זקנה, בדידות והתמודדות עם תחלואי הגוף. סיפורה של יולנדה מוסקוביץ', מורה גמלאית וערירית, השוברת את רגלה וכך מגיעה לשיקום במחלקה גריאטרית, שבה היא יוצאת, ולו לפרק זמן מוגבל, מקונכיית הבידוד והבדידות שלה. קנז היטיב לתאר את התחושות, את הלכי הרוח, הרגשות והמחשבות, את עולמן הפנימי של הנפשות הפועלות, את הכמיהות והפחדים, החרטות והכאבים, את תחושות האין אונים ואין מוצא, את עלבון הנפש מן הגוף הבוגדני, עלבון החיים מול המוות. כלל לא כתוב אך ידוע אומר כי רק לעתים רחוקות מצליחים ספרים נפלאים להפוך לסרטים נפלאים לא פחות (גם אם בצורה אחרת). לא אחת כוחם של ספרים נובע מההצצה - הדמיונית - שהם מאפשרים אל תוך עולמם הפנימי, הנפשי, הרגשי של הגיבורים. כוחם של סרטים, מעצם טיבו של קולנוע, הוא בממד החזותי. הספר "בדרך אל החתולים" מספר, מתאר ומעורר בקורא בעיקר חוויה רגשית-נפשית. זהו איננו מותחן וגם לא דרמה רבת אירועים, תפניות ודמויות, ולכן מראש עיבודו לסרט הוא אתגר לא פשוט. מצד שני, אפשר להבין את משיכתם של יוצרי הסרט אל הספר, דווקא בגלל אנושיותו הרבה, זו שמדברת במידה כזו או אחרת אל החששות והפחדים של כל אחד כמעט. ניכר שהבמאי חורחה גורביץ והתסריטאי יואב כ"ץ ניסו להישאר נאמנים לספר ולרוחו. אבל כוונות טובות, כידוע, לא תמיד מספיקות. הבדידות, למשל, שקנז כה היטיב לתאר במילים, מיתרגמת בסרט לשורה של סצנות שבהן הגיבורה, יולנדה, בגילומה של ריטה זוהר, מבצעת פעולות יומיומיות שונות לבדה (מכינה לעצמה ארוחה, פוסעת ברחוב, אוכלת, פותרת תשבץ מול הטלוויזיה) בתוך תפאורה חסרת ייחוד, על רקע פסקול של שתיקות, צלילי שגרה (קולות מדירות סמוכות, מהטלוויזיה) או מוזיקה נוגה. אותו הדבר לגבי פחדים, רתיעה, תקווה שמהבהבת לרגעים וכל השאר. השפה הקולנועית שנבחרה כאן פשוט דלה מדי ואינה מצליחה להעביר את הרבדים הרבים אשר צובעים את הסיפור שבספר בעשרות גוונים אנושיים.


הסרט מרדד את כל אלה לסדרה של סצנות איטיות ולא מעניינות, לסרט לאה ודהוי, שאינו מעורר בצופה שום התרגשות של ממש. גיבורי הספר הם דמויות אנושיות המתמודדות עם הזקנה, על כל המשתמע מכך. גיבורי הסרט הם סטריאוטיפים של זקנים (וגם זה לא תמיד, ותכף ניגע בזה), שאינם מעוררים בצופה אמפתיה או חמלה. יולנדה, בגילומה של ריטה זוהר, היא דמות אנמית, סתמית למדי. וכשהדמות המרכזית שעליה נשענת העלילה (הקטנה) כולה היא בעלת נוכחות חיוורת, זה בעייתי. מולה מופיע מוני מושונוב כשאול, כדורגלן עבר שהיא פוגשת במחלקה הגריאטרית (שבספר הוא בכלל צייר), שלרגע מעורר בה תקוות ורגשות. אלא שנוכחותו של מושונוב פשוט צורמת: הוא אינו משכנע כלל כקשיש, ודאי לא אחד בעל איזושהי מגבלה גופנית. כל חזותו והתנהלותו (ובכלל זה חיתוך דיבורו) צעירים ונמרצים מדי. ולא שמושונוב אינו מסוגל לגלם קשיש נזקק ומכמיר לב, מבוגר בהרבה מגילו - הוא כבר עשה זאת בהצלחה, לפני יותר מעשור, בהצגה "זרים" בהבימה. סביב השניים הללו יש בסרט עוד גלריה של דמויות משנה, אלא שכולן ממש משניות בסרט, ועל כן הן לא באמת מעלות או מורידות. לעומת הספר העצוב-יפה, הסרט בעיקר איטי ומעייף. תחושת המועקה שליוותה אותי ביציאה לא הייתה בגלל התוכן או המסר, אלא בגלל ההחמצה - מכך ששוב לא עלה יפה ניסיון להפוך ספר מעולה לסרט טוב לא פחות.
שורה תחתונה:
הספר עדיף בהרבה על הסרט.
"בדרך אל החתולים", דרמה ישראלית. תסריט: יואב כ"ץ, על פי ספרו של יהושע קנז; עריכת תסריט: גור הלר; בימוי: חורחה גורביץ; צילום: שי גולדמן; הפקה: אמיר הראל ואיילת קוט. משתתפים: ריטה זוהר, מוני מושונוב, שולמית אדר, תיקי דיין, ולדימיר פרידמן, עידית טפרסון ואחרים. אורך הסרט: 80 דקות

עוד על תרבות ובידור:

ביקורת תיאטרון: שם פרטי

ביקורת ספר: כלאדם

ביקורת קולנוע: טעם החיים

ביקורת תיאטרון: זהר

ביקורת תיאטרון: מונוגמיה

לקהילת תרבות:

לחצו

מחפשים הנחות למופעי תרבות ובידור? -

מבצעים והנחות