ביקורת קולנוע: היורשים

"היורשים" הוא סיפור משפחתי וגם סוג של סיפור מסע - בדיוק החומרים שהבמאי אלכסנדר פיין יודע לעשות מהם סרטים מעולים. כך היה ב"אודות שמיט" (עם ג'ק ניקולסון) וב"דרכים צדדיות" (שזכה באוסקר על התסריט; עם פול גי'אמטי). עכשיו הוא עושה בדיוק את אותו הדבר גם עם "היורשים", שגם בו היה שותף לכתיבת התסריט, לפי ספרה של קאווי הארט המינגס (הספר יצא בעברית, בהוצאת ספריית מעריב). גם הפעם אירוע חריג הוא גורם מרכזי המניע את העלילה ואת המסע, אבל כזה שהוא חלק מהחיים, שנמשכים. מאט קינג הוא עורך דין (בינוני) יליד הוואי, נצר למשפחת אצולה וממון מקומית, והאחראי המכריע על ירושת קרקעות עצומה - חלקת גן עדן שעומדת למכירה - שבה שותפים לו שלל בני דודים. הוא גם אביהן של סקוטי בת העשר ואלכסנדרה בת ה-17 ובעלה של אליזבת, אישה יפה וספורטאית נלהבת, שמתחרה בקביעות בסקי מים. בפתח הסרט אליזבת נפגעת בראשה במהלך תחרות שכזו, ושוקעת בתרדמת. כיוון שיש לה צוואה-בחיים שבה הורתה במפורש לא להאריך את חייה באמצעים מלאכותיים במקרה שתיפגע, הדיאגנוזה היא שימיה ספורים. וכך מוצא עצמו מאט, המגדיר עצמו כמי שכל חייו היה "הורה הגיבוי", נאלץ לפתע להתמודד עם בנותיו במובנים הכי יומיומיים ומעשיים, בעצם לבנות איתן קשר אחר לגמרי, ובה בעת להתמודד עם מותה הקרב של אשתו על כל המשתמע מכך, כשבמקביל עליו גם להכריע בענייני ירושת הקרקעות המשפחתית. התסבוכת הזו - ודאי רגשית ונפשית - עוד הולכת ומסתבכת כשמאט מחזיר הביתה מהפנימייה את אלכסנדרה הבכורה, ומתברר לו שהסיבה המרכזית להגלייתה לשם ולנתק עם אמה היא שהבת גילתה שהאם בוגדת באב ומנהלת רומן עם גבר זר. המידע הזה טורף את כל הקלפים. מאט מחליט למצוא את מושא אהבתה של אשתו, בין היתר גם כדי לבשר לו על מותה הקרב. וכך הוא יוצא, יחד עם שתי הבנות - האחת שיודעת הכול לפניו והשנייה שלא יודעת כלום - ובתוספת חיזוק בדמות ידיד של אלכסנדרה, נער בשם סיד שמתנהג כטמבל מתבגר אבל הוא כמובן לא באמת כזה, למסע בעקבות המאהב, שמתגלה כסוכן נדל"ן נשוי ואב לשני בנים, טיפוס יהיר ותועלתן לא קטן, שאשתו היא הדבר הכי טוב בו בערך. המרדף-מפגש מזמן שלל סיטואציות קומיות-מגוחכות-צובטות-נוגעות ומעניק לעלילה טוויסט ייחודי. הוואי של פיין ושל הצלם פדון פפמייקל, שממלאת תפקיד חשוב בעלילה, קסומה אבל לא במובנים הרגילים של יפה-כמו-גלויה. כן, היא יפהפייה, עשירת נופים וגוונים, אבל היא כל הזמן גם ביתם של אנשים, ולכן מקום של אנושיות, וזה כולל גם פגמים והתבוננות מפוכחת, ופנים וזוויות עוצרות נשימה ולעתים מושלמות מדי. בתוך גן העדן הזה ליהק פיין אנסמבל מעולה של שחקנים, שפועלים בהרמוניה ומבליטים כל אחד את יכולות וסגולות האחרים. ראש וראשון לכולם הוא ג'ורג' קלוני כמאט קינג, שהחיים, כפי שהתברר לו יום אחד, הם לא דוגמה טובה בכלל למה שהחיים צריכים להיות. הוא הבעל הנבגד, ההורה הפחות מועדף והפחות בקיא, האלמן בהתהוות, עורך הדין הלא מבריק שחייב לעשות את הדבר הנכון, בן המשפחה עם היד על הברז שאין לדעת מי מהקרובים באמת רוצה בטובתו. הוא גבר ממוצע לגמרי, שנאלץ להיות גיבור בעל כורחו.


מאט אמנם מתקשה להתמודד עם המשימות שנערמות לפתע לפתחו, אבל קלוני מתמודד עם המשא הזה - כולל חולצות הוואי פרחוניות (!) - נהדר. הוא פגיע וכואב, מתלבט ומתקשה, מצחיק ואוהב בטבעיות גמלונית; הוא מבין-לא-מבין, לא רוצה להבין, חייב להבין; הוא מעיז ונבהל, מתקדם ונסוג, החלטי והססן, אוזר כוחות ומועד. באחת הסצנות, אחרי שאלכסנדרה מגלה לו את דבר הרומן של אמה-אשתו, הוא יוצא בריצה מביתו לבית החברים הכי טובים שגרים בסמיכות, כדי לוודא ולברר את הפרטים. מאט ההמום נועל מוקסינים תוך כדי ריצה-יציאה מהבית, ורץ ברחוב עטור הצמחייה הפסטורלית כמו שרץ בן אדם ששונא (ולא ממש עושה) ספורט, בתנועה נגד הרוח ובעצם נגד הכיוון, כשמאחוריו, במקום שממנו יצא - הבית שלו - מתגלה שלט המסמן רחוב ללא מוצא. זה אומר הכול, בלי מילים - מקסים. גם שתי השחקניות הצעירות (אחת מאוד), שמגלמות את בנותיו, נהדרות. שיילין וודלי כאלכסנדרה מדייקת להפליא בניואנסים של נערה על סף אישה, שנדרשת בבת אחת להיות גם קצת אם לאחותה ופרטנרית שווה לאביה. אמרה מילר כסקוטי הקטנה יודעת להיות הילדה הקצת מוזרה (בדגש על קצת) מבלי לגלוש למחוזות של ביזאר או התחכמות יתר. ניק קראוז כסיד, הידיד של אלכסנדרה, עושה בטבעיות כובשת תפקיד שמוסיף צבעים, חן וקלילות לדינמיקה המשפחתית המשתנה-משונה. גם שאר השחקנים שסביב הגרעין הזה מוסיפים מטעני איכות לסרט, בין אם זה רוברט פורסטר כאביה הכועס ומתחשבן של אליזבת (הוא אף פעם לא החזיק ממאט), בו ברידג'ס כבן הדוד הבכיר והאקסצנטרי בלהקת הדודנים המשונים, ג'ודי גריר כג'ולי, אשתו הנבגדת והנוגעת ללב של המאהב, ואפילו פטרישה הייסטי כאליזבת הדועכת בהדרגה ובעוצמה, מבלי לומר מילה. קלוני והסרט זכו זה עתה (בצדק לטעמי) בפרסי גלובוס זהב, ויש להניח שיצברו עוד מועמדויות - ואולי גם זכיות - באוסקר המתקרב. "היורשים" הוא סרט שנפרש בהדרגה, במעין איטיות אבל בעצם במקצב הנכון של החיים. זהו סיפור על אנשים כמעט רגילים (בכל זאת יורשים, אבל ממש לא מזן האלפיון) שנאלצים להתמודד עם מצבים מאוד בלתי רגילים. סצנת הסיום של הסרט (לא אגלה) שכולה שגרה, יוצאת מן הכלל בעוצמתה.
שורה תחתונה:
דרמה משפחתית נוגעת ללב ומצחיקה, סרט מקסים וקלוני עוד יותר.
"היורשים", דרמה קומית אמריקנית. תסריט: אלכסנדר פיין, נאט פקסון, ג'ים ראש, לפי ספרה של קאווי הארט המינגס; בימוי: אלכסנדר פיין; צילום: פדון פפמייקל; עריכה: קווין טנט; הפקה: אלכסנדר פיין, ג'ים בורק, ג'ים טיילור. משתתפים: ג'ורג' קלוני, שיילין וודלי, אמרה מילר, ניק קראוז, פטרישה הייסטי, רוברט פורסטר, ג'ודי גרייר, מתיו לילרד, בו ברידג'ס ואחרים. אורך הסרט: 110 דקות עוד על תרבות ובידור:

ביקורת תיאטרון: קומדיה של טעויות

ביקורת קולנוע: השבוע שלי עם מרילין

אופרה: עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני

ביקורת קולנוע: נערה עם קעקוע דרקון

ביקורת ספר: הבגידה

לקהילת תרבות:

לחצו

מחפשים הנחות למופעי תרבות ובידור? -

מבצעים והנחות