ביקורת קולנוע: העזרה

"העזרה" הוא סרט שמוכיח שוב את הכלל הלא כתוב אך מקובל בתעשיית הקולנוע, הגורס כי כשמדובר בסרט שהוא עיבוד לספר, הסרטים המוצלחים הם לרוב אלה המתבססים על ספרים בינוניים ומטה. ספרה של קתרין סטוקט באותו השם, שיצא לפני כשנתיים (גם בעברית) והיה רב מכר בארצות הברית, מתרחש ועוסק במציאות של גזענות ורמיסת זכויות האזרח (השחור) בדרום ארצות הברית בראשית שנות השישים של המאה העשרים ובצביעות החברתית שהייתה חלק בלתי נפרד ממנה. אבל בעיקרו היה הספר סוג של אופרת סבון יומרנית, שהתאפיינה בפשטנות ובגודש יתר של עלילות משנה. הסרט שבא עכשיו בעקבותיו הוא מלודרמה רגשנית על אחוות נשים, אבל ככזה הוא בהחלט עושה את העבודה (זה ייגמר בבכי), ועוד עם לוק מסוגנן של הסיקסטיז, הכה פופולרי נכון לעכשיו. הדבר המצוין הראשון שעשה התסריטאי-במאי טייט טיילור היה לוותר על עודפים מעיקים של עלילות משנה ולהתרכז בעיקר. והעיקר הוא סיפור האחווה הסודית המתרקמת בין יוג'יניה, המכונה סקיטר, פלאן, בת למשפחת אצולה מקומית בג'קסון מיסיסיפי, בוגרת קולג' שמתאווה להיות עיתונאית רצינית וסופרת, לבין שתי עוזרות-מטפלות שחורות העובדות בבתי חברותיה: אייבלין קלארק המבוגרת, שמומחיותה היא הטיפול בילדים, ומיני ג'קסון בעלת הפה הגדול, שמומחיותה היא בישול ואפייה. סקיטר חוזרת הביתה בתום לימודיה ומנסה למצוא את מקומה בין חברותיה משכבר, שרובן כבר נשואות ואמהות, ובני משפחתה - אמה החולה בסרטן (בעיקר תירוץ לסקיטר מדוע אינה עושה דברים), אביה הפייסן ואחיה המדוגם ברוח השעה והמעמד (מאורס ליפהפייה דרומית כנדרש). היא מקבלת הזדמנות לכתוב בעיתון המקומי טור עצות משק בית (גם זה ברוח התקופה והמקום). כך היא פוצחת בדיאלוג עם אייבלין, העובדת בבית חברתה אליזבת, שם היא מטפלת בבת הפעוטה מיי מובלי ובמשק הבית, כדי שזו תיתן לה את התשובות לשאלות (שכן ידיה הענוגות מעולם לא פגשו סחבה). אליזבת היא סוג של חקיינית, הרוצה בכל מאודה להידמות למלכת החבורה, הילי הולברוק, שבעבר הייתה גם חברתה הטובה של סקיטר, ועתה, בין בעל וילדים, היא משייפת עד דק את הביצ'יות הטבעית שלה, שניזונה מגזענות, צביעות והתנשאות שהיו חלק בלתי נפרד מהתפריט היומי שלה מגיל צעיר. המפגש עם אייבלין, בסביבה שעכשיו קצת זרה ולא ממש נוחה לסקיטר חברתית ואינטלקטואלית, מעורר בה מחשבות על העוזרת-אומנת השחורה שגידלה אותה - ונעלמה בזמן לימודיה - ומעלה בה את הרעיון לכתוב ספר על יחסי הקרבה הרחוקה הזו בין נשים שחורות למשפחות לבנות שבבתיהן הן עובדות, ודווקא מזווית ראייתן של הנשים השחורות. היא משדלת את אייבלין לשתף פעולה בחשאי, אבל רק כשלמאמץ הספרותי מצטרפת מיני ג'קסון, חברתה הקולנית של אייבלין, הרשימות מתחילות לקבל נפח של ממש. כשעוזרות נוספות מתחילות לשתף פעולה, הספר נהפך לפרויקט קבוצתי סודי, שהוא גם תחילתה של ידידות מופלאה.


גם הליהוק של טיילור הוא שיחוק: ויולה דיוויס כאייבלין ואוקטביה ספנסר כמיני סוחבות את הסרט על כתפיהן בכישרון שמפצה על חסרים אחרים. דייוויס אוצרת בהבעותיה, בחיתוך דיבורה ובכל התנהלותה כאב וצער, רכות ואהבה והמון עוצמה שאינה נזקקת להתפרצות מכל סוג. ספנסר היא גנבת סצנות שמנצלת היטב כל הזדמנות שניתנת לה - ויש לה רבות, מעצם הגדרת תפקידה כקולנית שבחבורה (שימו לב למעשה שהיא עושה לגברת הילי). אמה סטון היא סקיטר, חמושה בעיניים פעורות תמידית ובהבעה תמה-אופטימית שכה הולמת צעירה על קו הזינוק של חייה השאפתניים, במובן הטוב של המונח. ברייס דלאס הווארד יוצרת הילי צדקנית-מרושעת-מתחסדת בטבעיות שאינה מודעת לעצמה, כמתבקש מהדמות. ג'סיקה צ'סטיין (שסומנה ממש באחרונה כדבר הגדול הבא בהוליווד) מגלמת את סיליה פוט המנודה מהחברה, עוטה בחן בלונדיני את דמות הווייט-טראש עם חזות המרילין מונרו ולב הזהב. וכדי לסבר את האוזן חובבת השמות הידועים אפשר למצוא כאן את את אליסון ג'אני (הזכורה לטוב כסי.ג'יי. מ"הבית הלבן") כאמה החולה של סקיטר ובתפקיד קטן אך מרנין, כאמה התימהונית-משהו של הילי, את סיסי ספייסיק. לטובתו של טיילור פעלה גם העובדה שהסיפור, כאמור, מתרחש בראשית הסיקסטיז, תקופה שזוכה לפופולריות סגנונית-עיצובית-אופנתית באחרונה (ע"ע "מד מן" וכל השאר). הסרט חוגג את המכוניות, השמלות, המשקפיים, הבתים, הטלוויזיות, הכובעים, האיפור, הסיגריות, האלכוהול, הביטויים וכל שאר סממני התקופה והמקום. הגזענות נמצאת כאן, בבסיס וברקע, ולמרות כיעורה המבצבץ שוב ושוב (ההפרדה הגזעית בשירותים, באוטובוס וכן הלאה), זה ממש לא סרט בנוסח "מיסיסיפי בוערת" (למרות המיקום המשותף). הדרמה הגדולה איננה מתרכזת בגזענות ובגילוייה, אלא בספר שחבורת הנשים מנסה ליצור. ולמרות שמדובר בסרט ארוך מאוד (146 דקות), הוא אינו מעיק. המלודרמה נעה בין המשעשע לדרמטי ולרגשני. כן, כיאה למלודרמת בנות, יש כאן לא מעט פוטנציאל דמעות-שמאלץ, שחלק מהן מתקיים בסצנות של דיוויס-אייבלין עם הפעוטה שבה היא מטפלת, מיי מובלי הבלונדה העגלגלה, שאותה מגלמות שתי תאומות מקסימות, אלינור ואמה הנרי. אל תגידו שלא הזהרנו אתכם.
שורה תחתונה:
מלודרמת בנות חביבה, בדיוק מה שנחוץ להפגת החום המעיק של סוף הקיץ.
"העזרה", דרמה אמריקנית. תסריט ובימוי: טייט טיילור, לפי ספרה של קתרין סטוקט; הפקה: ברנסון גרין, כריס קולומבוס, מייקל בארנתן. משתתפים: ויולה דייוויס, אוקטביה ספנסר, אמה סטון, ברייס דלאס האוורד, אליסון ג'אני, סיסי ספייסיק, ססילי טייסון, ג'סיקה צ'סטיין ואחרים. אורך הסרט: 146 דקות עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: בוגד משלנו

ביקורת קולנוע: הדירה

ביקורת ספר: פלאפל אוסלו

ביקורת קולנוע: בוקר טוב אדון פידלמן

ביקורת תיאטרון: אם יש גן עדן

לקהילת תרבות:

לחצו

מחפשים הנחות למופעי תרבות ובידור? -

מבצעים והנחות