ביקורת קולנוע: כמו יום ולילה

"כמו יום ולילה" היא קומדיית פעולה קיצית די סטנדרטית: סוכן חשאי אחד עם כושר ואינסטינקטים מדהימים, בת זוג שלא ממש יודעת משהו על עיסוקו או על התחום, אבל מגלה כישורים טבעיים מדהימים, אובייקט כלשהו שהכול רודפים אחריו, סדרה היסטרית של מרדפים, קרבות ירי ופיצוצים חובקי עולם, קצת הומור, קצת רומנטיקה וסוף טוב. כבר ראינו שלל וריאציות על הנושא, מ"שקרים אמיתיים" עם ארנולד שוורצנגר וג'יימי לי קרטיס המוצלח מ-1994 ועד "קילרים" המטופש להביך השנה, עם קתרין הייגל ואשטון קוצ'ר. אפילו "דייט לילי" עם סטיב קארל וטינה פיי הוא סוג של וריאציה פרברית על הנושא. "כמו יום ולילה" מספר על סוכן חשאי העונה לשם רוי מילר, הנתקל - תרתי משמע - בשדה התעופה של וויצ'יטה (לחיי החורים הנידחים) בג'ון הייבן, מכונאית רכב (!) הממהרת להגיע לעיר הולדתה שליד בוסטון לחתונת אחותה אפריל (אל תשאלו). בהתחלה אומרים לה שאין לה מקום בטיסה, וברגע האחרון מעלים אותה למטוס כמעט ריק, שעליו נמצא רוי השרמנטי. מפה לשם, אחרי שרוי מנטרל את כל שאר הנוסעים בזמן שהיא בשירותים, הוא מנחית את המטוס בלב שדה תירס סמוך ליעד, מחלץ אותה מתוכו רגע לפני שהוא מעלה אותו בסערה השמימה, מסמם אותה ומזהיר אותה לבל תקשיב לכל מיני סוכנים שיפנו אליה וינסו לדובב אותה אודותיו. היא מתעוררת במיטה שלה בבית מוקפת בפתקיות מרוי כשבמחבת רוחשת חביתה שהכין לה. מובן שהיא מתפתה לסוכנים הפונים ומדובבים, מובן שהיא מסתבכת, מובן שרוי בא להציל אותה ומובן שמאותו רגע והלאה שניהם ביחד הולכים ומסתבכים, עד לסוף הטוב. באמצע הוא מסמם אותה שוב ושוב (לטובתה, רק לטובתה), יורה, צולל, לוכד דגים, מטיס מטוסים, משיט ספינה, מדלג מעל בניינים, לוקח אותה לאוסטריה, לספרד, לניו יורק, לאי בודד וגם מביא אותה בזמן לחתונת אחותה. תוך כדי יש גם קונספירציה וקונספירציות נגד, סוללה עתידנית שהכול מחפשים, מדען גאון מטורף (כלומר ילדון חנון) ונקודה ישראלית: גל גדות כנעמי, המתווכת לרגע בין קרוז לאחד הרעים ואומרת שלושה וחצי משפטים, אחד מהם בגרמנית (!). התבנית שבלונית וזה מתברר די מהר. ככזו, אין מה לחפש בה יותר מדי היגיון, עומק או רבדים. השאלה היא, אם כן, לגבי מידת השעשוע וההנאה שמספקים האקשן, הפעלולים, המרדפים, הבדיחות הקטנות, הקריצות והשחקנים. טום קרוז וקמרון דיאז אולי לא היו הבחירה הראשונה של יוצרי הסרט (כך על פי האינטרנט), אבל הם בהחלט בחירה הולמת.


קרוז חוזר כאן לאלמנט הטבעי שלו - סרטי אקשן קלילים עם קריצה רומנטית. באלה, כפי שהוכיח מימי "אהבה בשחקים" ועד "משימה בלתי אפשרית", הוא יודע לעשות את העבודה. חמוש בגוף שתוחזק במיוחד למטרה, בטיפה ציניות, בחיוך הקטן המודע לעצמו וביכולת להנפיק בשעשוע משכנע טקסטים הזויים עד בנאליים וקצת רומנטיים, ברור לגמרי איך בנה קריירה משגשגת על דמויות כגון אלה. דיאז (שכיכבה לצדו בסרט "ונילה סקאיי" שמוטב לשכוח), גם היא הבלונדה הנכונה לתפקיד מסוג זה. גם היא ניחנה בכישרון ללהג באופן משכנע-משעשע את השטויות ששם בפי דמותה התסריטאי, היא נראית נהדר במגפיים ובנעליים שטוחות ובג'ינס וגופיה או בחולצת כפתורים, היא צורחת בחן שלעולם אינו צורם באוזניים ויש לה חיוך כובש, שבכל מצב נראה לגמרי אמיתי. אז מה אם מד המופרכות היה נשבר נוכח חלק מפיתולי העלילה (דיאז נרדמת באמצע קרב יריות בין קרוז לאיזה 50 רעים באזור מחסנים בניו יורק, מתעוררת לרגע מעורפל כפותה במרתף עינויים רק כדי לראות את קרוז הכפות מתנדנד במהופך מולה ומבטיח לה שתיכף זזים, ושבה ומתעוררת לבושה בביקיני אדום זעיר, שמתאים לה פיקס, על ערסל באי אקזוטי); אז מה אם עילת כל הבלגן - הסוללה - לא ברורה, דבילית, נשמעת כמו וריאציה שחוקה על אלף דברים אחרים והכי חשוב: אובדנה לא נשמע מי יודע מה מפחיד; אז מה אם ברור לגמרי שאין דרך בעולם שאפשר להגיע ממקום למקום בעולם בכזו מהירות ויעילות, שאין דרך בעולם לצאת מקרב-מרדף אחד אחרי השני בחולצה לבנה יותר בוהקת ממה שאי פעם ראינו בחנות ושאין מצב שקופצים ראש למים וצוללים עם התיק על הכתף ולא מאבדים לפחות חצי מתכולתו ומשביתים לנצח את הסלולרי. כל זה באמת לא משנה, כל עוד התוצאה אינה מידרדרת לתהומות איוולת מעצבנים ומקושקשים ואם ברור מראש שבאים בשביל לתת למוח לנוח, לצחוק משטויות, מבדיחות קטנות ומקריצות, ולהשתעשע למראה שחקנים סימפתיים שמשתטים קצת בחדווה ולא לוקחים את עצמם ברצינות. "כמו יום ולילה" עונה על הדרישות הבסיסיות הללו, עם בונוס קטן לכל מי ששנות העשרים שלו כבר מאחוריו: נחמד לראות ששני המשתטים הראשיים מצוידים אמנם כל אחד בגוף חטוב אבל גם באי אילו קמטים חינניים. מה שמוכיח שוב שקצת שטותניקיות הולמת כל גיל.
שורה תחתונה:
קלילון קיץ סטנדרטי, חופש ונופש למוח.
"כמו יום ולילה", קומדיית פעולה אמריקנית. תסריט: פטריק אוניל; בימוי: ג'יימס מנגולד. משתתפים: טום קרוז, קמרון דיאז, פיטר סארסגארד, ויולה דייוויס, פול דאנו ואחרים. 109 דקות
עוד על תרבות ובידור:


ביקורת תיאטרון: אביב מתעורר

ביקורת ספר: המדריך למצית בתי כותבים בניו אינגלנד

ביקורת ספר: ארוחת הערב

ביקורת קולנוע: פעם הייתי

ביקורת קולנוע: הרקדן האחרון של מאו