ביקורת קולנוע: לאכול, להתפלל, לאהוב

אם מישהו היה זקוק להוכחה שגם ג'וליה רוברטס, אישה יפה גם 20 שנה אחרי שגילמה את "אישה יפה" ואף שחקנית בעלת אוסקר ("אירן ברוקוביץ'"), לא תציל סרט שתסריטו הוא גיבוב מקושקש של מנטרות מצב-רוח-טוב, הרי שזו ניתנת ב-133 דקות שלעתים נדמה כי לא יסתיימו לעולם (חרף חיוכיה המסנוורים של רוברטס והנופים המקסימים של איטליה ובאלי) של הסרט "לאכול, להתפלל לאהוב". מישהו היה צריך לשים לב למשקל הנוצה - או ליתר דיוק להיעדר המשקל - של הסיפור הזה כבר בשלב הספר, אבל ככה זה עם רבי-מכר - הם מבלבלים מפיקים בכל העולם, ויותר מכול בהוליווד, במיוחד כשמדובר בספר אמריקני, ועוד כזה שאופרה ווינפרי היללה ושיבחה בתוכניתה ואשר קהל היעד שלו הוא נשים מן השורה, כאלה שבשלב כלשהו חשות ממולכדות בחייהן הטובים-אך-משמימים. "אני רוצה לקום בבוקר ולהרגיש התפעמות", שחה רוברטס ברוח הספר, כשהיא מסבירה לעורכת שלה מדוע למרות חזות חייה הכמעט-מושלמים, היא חשה חוסר סיפוק ואי שקט ורצון עז לגלות משמעות חדשה בחייה. וכך יוצאת רוברטס, ליז שבסרט, שהיא אליזבט גילברט מחברת הספר, אחרי שהתגרשה מבעלה יפה התואר והשרמנטי וניהלה רומן קצר עם שחקן לא פחות שרמנטי, למסע חיפוש המשמעות בחייה, שמוביל - איך לא - לתובנות החשובות והמאירות שאותן ניתן לתמצת במשפטים: אהבי את עצמך כמו שאת ותאמיני - לא חשוב במה, העיקר שהאמונה הזו תשרה עליך רוח חיובית ושלווה. וכך, בסופו של דבר כמובן גם תמצאי את הגבר הנכון, אהבת החיים. ברוח זו מתרחש החלק הראשון של הסרט, ל"לאכול", באיטליה (בעיקר ברומא), והדבר הכי טוב בחלק הזה הוא צילומי האוכל והנוף המרהיבים. יש שני בחורים ועוד בחורה על תקן חברת נפש זמנית, והרביעייה משוטטת ואוכלת בעיר ובמדינה עד שרוברטס שחה לחברה, תאכלי מה שעושה לך טוב, לא משנה בכמה קלוריות מדובר, מחר נקנה ג'ינס במידה גדולה יותר. כן, בטח, עמוק ומשכנע, בעיקר מפיה של אישה שנראית כמו רוברטס.


החלק השני, "להתפלל", לוקח את רוברטס לאשרם בהודו, ושם, בין מדיטציה לגורו היא מוצאת את האמונה בעיקר בעזרת ריצ'רד, עוד אמריקני חפץ-שלווה-פנימית ומהמהם מנטרות, המגלה לה שהסוד לאמונה טמון ביכולת לסלוח לעצמך. כל כך פשוט. ואל תשכחו 20 דקות מדיטציה בכל יום. החלק השלישי, "לאהוב", סוגר מעגל שליז פתחה בעצם שנה קודם לכן, כשפגשה בבאלי סוג של ידעוני חכם זקן, שניבא לה בין היתר שתשוב אליו מקץ שנה. והיא אכן חזרה לקטוט החייכן (תחייכו מהבטן, זה הסוד) נטול השיניים, ובעודה לומדת את תורתו (?) היא פוגשת בפליפה, איש עסקים גרוש, יליד דרום אמריקה, שחי שנים רבות עם משפחתו באוסטרליה ואחרי גירושיו העתיק את בסיס פעילותו הבינלאומית לבאלי. פליפה הוא כמובן גבר החלומות - גם מחפש אישה לאהבה ולא סטוץ ללילה, גם מקסים, גם טוב מראה, גם מפגין חום אנושי ואהבה גדולה לבנו (שב-מ-ק-ר-ה מגיע לבקר את אביו המתאהב בבאלי) וגם מגלם אותו חוויאר ברדאם. סוף טוב - הכול טוב, למיטב הבנתי גם בחייה של גילברט האמיתית, ששבה לחיי אושר ועושר בארצות הברית עם הפיליפה הפרטי שלה, וכל טוב שיהיה לה. אבל למה לנדנד לצופים תמימים במשך למעלה משעתיים עם גבבת של פסיכולוגיה בגרוש ומנטרות שחוקות של מדריכי אושר פשטניים? גם בתור סרט בנות - ואלה מראש מתויגים כסרטי הפי-אנד רבי קשקשת - זה מייגע, טרחני ופשוט לא מעניין. אולי ילדות בנות 12 מסוגלות להישבות בהבלי המסרים הרוחניים למתחילים שהסרט מציג, אבל נדמה לי שאפילו הן ישתעממו הרבה לפני בוא הסוף הטוב של הסרט.
שורה תחתונה:
כמו להיתקע עם מסטיק שאבד לו הטעם ואין לאן לזרוק אותו.
"לאכול, להתפלל, לאהוב", דרמה רומנטית אמריקנית. תסריט: ריאן מרפי וג'ניפר סולט, מבוסס על ספרה של אליזבט גילברט. בימוי: ריאן מרפי. משתתפים: ג'וליה רוברטס, חוויאר ברדאם, ויולה דיוויס, בילי קרודופ, האדי סוביאנטו, ריצ'רד ג'נקינס, טובה נובוטני ואחרים. אורך הסרט: 133 דקות עוד על תרבות ובידור:

ביקורת תיאטרון: אמא מאוהבת

ביקורת ספר: אל מה שנמוג

פסטיבל תל אביב דאנס 2010

ביקורת קולנוע: הולכים רחוק

ביקורת ספר: לבד בברלין