ביקורת קולנוע: משחקי שלטון

"משחקי שלטון" הוא סרט של ג'ורג' קלוני. החל בעובדה שהוא חתום על הסרט כמפיק-במאי-תסריטאי וכלה בכך שהוא מאפשר לאמריקנים את הפנטזיה ללהק אותו כמועמד אפשרי בזירה הפוליטית שמעבר ומחוץ למסך הקולנוע, אופציה שקלוני עצמו אמנם פוסל בכל ראיון איתו, אבל הרי אפילו ג'יימס בונד כבר יודע שלעולם אין לומר לעולם-לא. ומשהו בענייני פוליטיקה-אקטואליה ברור שיש לקלוני לומר, אחרת ודאי לא היה עושה את הסרט הזה, כשם שלא היה נוקט עמדות ויוזמות פומביות בנושאים ובעניינים שונים כפי שכבר עשה. קלוני, שגם בסרט הזה כמועמד לנשיאות ארצות הברית מייק מוריס נוטף שארם וכריזמה, הוא כבר מזמן הרבה יותר מעוד פרצוף קולנועי יפה. הפעם הוא כאמור גם שותף להפקה ולכתיבת התסריט (על פי מחזה של שותף נוסף לתסריט, בו ווילימון) ובמאי הדרמה שעוסקת-חושפת מהלכים, תככים, תרגילים ותרגילי נגד מאחורי הקלעים של הפוליטיקה האמריקנית. בכך מצטרף "משחקי שלטון" לשורה של סרטים (וסדרת טלוויזיה מבריקה אחת, "הבית הלבן") שעסקו במידה כזו או אחרת של ריאליזם בפוליטיקה האמריקנית, מ"המועמד" בכיכובו של רוברט רדפורד ו"צבעי השלטון" עם ג'ון טרבולטה, ועד "ניקסון" בכיכובו של אנתוני הופקינס ו"ג'יי.אף.קיי" של אוליבר סטון עם קווין קוסטנר. דרך ארוכה עשה קלוני מאז ימיו כחבר השוטר היפיוף של סלה וורד בסדרה "אחיות" עד לתפקיד המושל מייק מוריס, לכאורה המועמד המושלם לנשיאות ארצות הברית, דמוקרט-ליברל רהוט, חריף, בעל חזון, משפחה ונפש ירוקה, מין הכלאה של קלינטון ואובמה. דרך כה ארוכה, שעל המסך הוא בעצם מסתפק בתפקיד משני, למרות שדמותו היא הדמות המניעה את העלילה.


קלוני הוא אמנם שחקן משנה כאן, אבל הוא גם המפיק והתסריטאי והבמאי, וככזה הצליח לקבץ לסרט, שמרבית נפתולי עלילתו הם מילוליים (בנוסח הדיאלוגים השנונים-מפתיעים והעריכה המהירה של "הבית הלבן", בלי שום פיצוצים ויריות), גלריה מרשימה של שחקנים מצוינים (למרות שמתברר כי חלקם לא היו הבחירה הראשונה). פיליפ סימור הופמן כמנהל הקמפיין הבכיר פול זרה ומולו פול ג'יאמטי כטום דאפי, מנהל קמפיין היריב, מנהלים קרב מוחות ודו-קרב פוליטי משכנע ומרתק. ריאן גוסלינג המגלם את סטיבן מאיירס, היועץ הכוכב העולה, שנקלע לעין הסערה בקמפיין ולומד (ומפנים) שיעור מאלף בתככי ובתוככי הפוליטיקה האמריקנית, יוצק תוכן בהחלט מרשים בדמות הצעיר השאפתן הסימפתי-מלוקק, זה שכהגדרת אחת הדמויות בסרט, גם שונאיו אוהבים אותו. אוון רייצ'ל ווד, שגם ברזומה המוקדם שלה רשום מפגש מקצועי עם סלה וורד בסדרה "להתחיל מחדש", שם גילמה את המתבגרת האנורקטית, היא המתמחה הצעירה והיפה, בתו של פעיל בכיר במפלגה הדמוקרטית, ילדה-אישה שמסתבכת ומסבכת, וכל דמיון או אסוציאציה למוניקה לוינסקי הם על אחריות הצופים בלבד. מריסה טומיי מבליחה בתפקיד קטן וציני של עיתונאית, כתבת ה"ניו יורק טיימס", המבהירה ללא כחל וסרק את מהותה של חברות בין עיתונאים ופוליטיקאים ומחזקת, שוב, את תדמית הברקודה הסטריאוטיפית של אנשי התקשורת. אם לשפוט לפיה, אין פלא שלא אוהבים אותנו. כמו הסדרה "הבית הלבן", גם הסרט הזה ידבר בעיקר לחובבי פוליטיקה ותככיה בכלל, וזו האמריקנית בפרט. כמי שנמנית עם חובבי הז'אנר, הייתי מרותקת למהלכים, לתרגילים ולתרגילי-הנגד שהלכו והתגלו, הלכו והסתבכו בעלילה, שלא ארבה בפרטיה כדי לא להרוס, שכן מדובר בעצם בסוג של מותחן פוליטי. ובפוליטיקה, כמו בפוליטיקה, אין כנראה דבר כזה סוף טוב, גם כשהסוף הוא לכאורה טוב. כשתראו - תבינו. אה, כן: קלוני. הוא, במודל גיל 50, פוטוגני כתמיד ושרמנטי להפליא, אפילו במפגש עם בוחרים בסינסינטי האפרורית.
שורה תחתונה:
מותחן פוליטי מרתק וקצבי, עם בונוס בשם ג'ורג' קלוני.
"משחקי שלטון", דרמה פוליטית אמריקנית. תסריט: ג'ורג' קלוני, גרנט הסלוב, בו ווילימון, על פי מחזהו של ווילימון; בימוי: ג'ורג' קלוני. משתתפים: ג'ורג' קלוני, ריאן גוסלינג, פיליפ סימור הופמן, פול ג'יאמטי, אוון רייצ'ל ווד, מריסה טומיי ואחרים. אורך הסרט: 100 דקות עוד על תרבות ובידור:

תערוכה חדשה: אתא - מפעל, אופנה וחלום

ביקורת ספר: רביעי בערב

ביקורת קולנוע: אין לי מושג איך היא עושה את זה

ביקורת ספר: תיק נעדר

ביקורת קולנוע: אחותי היפה

לקהילת תרבות:

לחצו

מחפשים הנחות למופעי תרבות ובידור? -

מבצעים והנחות