ביקורת קולנוע: נקודת שוויון

אומרים ששבעים זה החמישים החדש. דנזל וושינגטון, במותחן האקשן החדש "נקודת שוויון" די מאשש את כללי החשבון החדש הזה, שלפיו, בהתאם, שישים הוא הארבעים החדש. וושינגטון, שנושק כבר ל-60 (59 לטובת הדקדקנים), אמנם מתהדר בסרט בקוצים אפרפרים לראשו ובכינוי החיבה סבא'לה, אבל הוא גם מפגין גוף, כושר, חזות ויכולות של בן 40 במצב נהדר. כזה הוא גיבור הסרט, רוברט - בוב - מק'קו?ל, איש חביב שגר לבדו בדירה מסודרת על גבול האובססיביות בבוסטון, עובד כזבן בחנות ענק של עשה-זאת-בעצמך, שם הוא אהוד על כולם וגם משמש מין מנטור לראלפי, צעיר שמן שחלומו הוא להשתדרג לעמדת מאבטח בחנות.

לא רק שגרת יום יש למק'קול, גם שגרת לילה יש לו, הכוללת בילוי ארוך בדיינר שכונתי, שאליו הוא מגיע עם שקיק תה מהבית ועם ספר שהוא קורא במושב הקבוע שלו, וזה בגלל שמק'קול אינו מסוגל לישון כבר שנים. בדיינר הזה הוא מתיידד בדרכו השומרת מרחק עם זונה צעירה המתכנה טרי, ששמה האמיתי אלינה, ועוקב באמפתיה אחרי תלאותיה המקצועיות.

גט

מסע של מאה צעדים

אפס ביחסי אנוש

לקהילת סרטים וסדרות טלוויזיה: לחצו