ביקורת קולנוע: שרלוק הולמס - משחק הצללים

לפני כשנתיים הגיע אלינו הסרט "שרלוק הולמס", גרסתו של הבמאי הבריטי גאי ריצ'י לבלש הנודע, בכיכובו של רוברט דאוני ג'וניור, כשלצדו ג'וד לאו כשותפו, ד"ר ווטסון. בביקורת על הסרט ההוא ציינתי כי רי'צי לקח את אחד הבלשים הנודעים בתבל למחוזות חדשים לגמרי מבלי להוציא אותו מלונדון האפלולית, ודאוני ג'וניור, חמוש במבטא בריטי מושלם, הפך אותו בווירטואוזיות לדמות כריזמטית, פרועה, מצחיקה ומוטרפת בדיוק במידה הנכונה. עכשיו הם חוזרים, ואיתם גם ג'וד לאו, הלא הוא ווטסון הנאמן, לסרט ההמשך שנקרא "שרלוק הולמס: משחק הצללים", וכל מה שאמרתי אז על קומבינת דאוני ג'וניור-ריצ'י-הולמס שריר ויציב וקיים. ריצ'י, מגובה הפעם בצמד תסריטאים שהם זוג נשוי, לוקח את הולמס - יחד עם ווטסון כמובן, זה הרי אלמנטרי - להתגוששות אינטלקטואלית ופיזית עם אויב מר ואכזר, פרופסור מוריארטי, כשהפעם הדו-קרב ביניהם מתפרש הרחק מחוץ ללונדון ואפילו מחוץ לאנגליה (והכול עדיין אפל ומאיים). מוריארטי הנ"ל, גאון כשלעצמו, מבקש לגרום למלחמת עולם כדי לעשות מכה כלכלית נאה. לשם כך הוא מסתייע (ושמא סוחט, כופה ומכריח) בכל מיני קבוצות אנרכיסטיות כאלה ואחרות שמאחוריהן הוא מסתתר, אשר מבצעות שורה של פיגועים ופיצוצים במדינות שונות באירופה. הפרטים, באמת - וגם זה כמו בסרט הראשון - לא ממש חשובים (וגם אל תתאמצו יותר מדי, שמא בסופו של פלונטר תגלו כמה דברים קצת מופרכים). העיקר הוא המרדף, קרב המוחות (והאגרופים והיריות), הטריקים והטריקים שכנגד, וכל ההשתוללות של הגיבורים על פני מפת אירופה. כמו בפעם הקודמת, לעריכה ולאמצעים הקולנועיים, כמו ההבזקים המהירים (בחיתוכי סלואו מושן) של תכנון המהלכים של הולמס, יש תפקיד חשוב בסרט, שגם הפעם מעוצב לעילא ונעזר במוזיקת פורענויות-מתרגשות קלאסית.


התיבול הפעם לעלילה המקושקשת (מנוח למוח) היא צוענייה בשם סים, החוברת (עם אחדים מבני משפחתה-שבטה) להולמס את ווטסון (כדרכן בסרטים כאלה של יפהפיות מסתוריות עם מבטא זר, היא רוצה להציל את אחיה), ודמות אחיו של הולמס, מייקרופט, שמשתבץ גם הוא, למרבה השמחה, לאורך העלילה. את סים, הצלע הנשית התורנית הפעם (רייצ'ל מקאדמס, איירין אדלר מהסרט הראשון, מבליחה לדקות ספורות בפתיחה, אך תפקידה תם במהרה עם מחיקת הדמות מהעלילה), מגלמת נומי ראפאס השוודית (שגילמה את הנערה עם קעקוע דרקון בגרסה השוודית הראשונה לרב המכר) שעושה את שלה, לא יותר ולא פחות. התוספת המרנינה היא סטיבן פריי כמייקרופט, אחיו של הולמס, המוסיף עוד משב רוח פרוע בדרכו המנומסת, משעשעת ומטורללת - ליהוק מופלא לצד דאוני ג'וניור. הסצנה שבה הוא מתנהל בנימוס בריטי עילאי, אך בעירום מלא, מול מרי, אשתו הטרייה (והזנוחה) של ווטסון, היא דוגמה להומור החינני המוטרף שמוסיפים הדמות והשחקן. ג'וד לאו הנאה, חוזר לעוד סיבוב בתפקיד הכפוי טובה של הסטרייט מ?ן מול הולמס של דאוני ג'וניור. הוא עושה זאת במיומנות מלוטשת, מתמסר עד הסוף לדמות הפוץ הבריטי. וכך הגענו למי שהתחלנו בו: רוברט דאוני ג'וניור, שחקן נהדר ששוב עושה מטעמים מכל רפליקה, מבט, תלבושת ותחפושת, מכל מהלך בסרט ומכל ניואנס. הוא מצחיק ותזזיתי, פרוע ושנון, חד מחשבה ומהיר תגובה, תאווה לעיניים ולאוזניים, בין אם הוא מנהל קרבות אגרופים עם חבורת תוקפים לבוש בשמלה, או מתמזג - מילולית - עם הרהיטים והטפטים (כשתראו - תבינו). גם הפעם (כמו בסרט הראשון) הוא מאפיל על כל חולשות הסרט (מקושקש, מופרך, מייגע באורכו ובחזרתיות השטיקים והטריקים) ושווה את השעתיים-פלוס של צפייה.
שורה תחתונה:
רוברט דאוני ג'וניור מקסים בשנית, עם מבטא בריטי.
"שרלוק הולמס: משחק הצללים", אקשן-הרפתקאות-מתח. תסריט: מישל מולרוני, קאירן מולרוני; בימוי: גאי ריצ'י; צילום: פיליפ רוסלו; עריכה: ג'יימס הרברט; מוזיקה מקורית: האנס זימר; הפקה: ברוס ברמן, סוזן דאוני, דן לין, ג'ואל סילבר, ליאונל וויגראם. משתתפים: רוברט דאוני ג'וניור, ג'וד לאו, נומי ראפאס, פיטר פריי, ג'ארד האריס, קלי ראסל, פול אנדרסון, רייצ'ל מקאדמס ואחרים. אורך הסרט: 129 דקות עוד על תרבות ובידור:

ביקורת תיאטרון: אסיר בלב העיר

ביקורת ספר: הביקור

ביקורת תיאטרון: אמא שלו

ביקורת קולנוע: אלוהי הקטל

ביקורת תיאטרון: אחים בדם

לקהילת תרבות:

לחצו

מחפשים הנחות למופעי תרבות ובידור? -

מבצעים והנחות