ביקורת קולנוע: תלוי באוויר

העניין עם הסרט "תלוי באוויר" הוא שרבים באים לראותו בציפייה לראות קומדיה דרמטית, כלומר סיפור מצחיק בעיקרו עם כמה רגעים ומצבים דרמטיים. אבל האמת היא שמדובר בדרמה קומית, כלומר בסיפור עגום עד עצוב שיש בו גם לא מעט רגעים ומצבים מצחיקים ומשעשעים. כן, ג'ורג' קלוני הוא שוב רווק כריזמטי ושרמנטי, כולל כל השטיקים והטריקים של העיניים המושפלות, החצי חיוך, הראש המוטה בכאילו ביישנות הצידה, שפת הגוף הנונשלנטית, הכחכוחים האמפתיים והמראה המלבב, אבל יחד עם זאת, וכמעט מבלי שנרגיש, הוא גם מתגלה כגבר שחייו ריקים מתוכן, מחברים ומקשרים אמיתיים, אדם תלוש ובודד. קוראים לו בסרט ריאן בינגהאם. הוא עובד בחברה שבסיס האם שלה באומהה, נברסקה, רוצה לומר: אמצע שומקום. משם הוא משתגר ברוב ימות השנה לשלל ערים בארצות הברית בשליחות החברה שבה הוא עובד על מנת לפטר עובדי חברות אחרות. במילים אחרות, הוא אחד מעורפי הראשים המקצועיים בחברה שזה תפקידה - לעשות את העבודה המלוכלכת והלא נעימה במקום מנהלים בכירים יותר ופחות בחברות שונות. הוא מבין שבעבודתו הוא פוגש אנשים ברגעים הקשים ביותר בחייהם המקצועיים ויודע שבמקרים רבים הוא הורס את עולמם ושובר את רוחם, ולרגע אינו מזלזל בהם, במשמעות הדברים ובמה שהוא עושה (ועם כל הציניות שהוא מפגין מול עמיתיו, מול מפוטריו הוא מגלה רגישות, גמישות וקשב מופלא). ולמרות כל זאת הוא לא סתם חי עם עצמו בשלום - הוא חי עם עצמו נהדר. סיבה מרכזית לכך היא אורח החיים שהמקצוע כופה עליו, אורח חיים של תייר מזדמן תמידי, נטול שורשים ומחויבות. הוא רווק, דירתו באומהה היא בעצם ארון עם חדר - נטולת כל סממן אישי. קשריו עם אחיותיו רופפים להפליא וטוב לו כך. הוא פורח בבתי מלון, בשדות תעופה ובמטוסים, ובין מסע פיטורים אחד לשני הוא מחלטר בהרצאות מוטיבציה שהמסר העיקרי בהן הוא "היפטרו ממטען עודף" - בטיסות, בחיים המקצועיים, בקשרים אישיים. בכול. השגרה הברוכה הזאת מבחינתו מופרת כשלחייו נכנסות שתי נשים, שונות לחלוטין זו מזו: מהצד המקצועי מגיחה נטלי קינר, צעירה נמרצת וחדורת להט (בוגרת אוניברסיטה מצטיינת שהגיעה לאומהה - ולחברה - בעקבות אהבה) שנחושה לחולל מהפכה בחברה ולשנות את שיטת עבודתה מפיטורים פנים אל פנים לפיטורים באמצעות המחשב. בינגהאם לוקח אותה איתו למסע פיטורים כדי להדגים בפניה את המציאות שהיא לא באמת מכירה ומבקשת לשנות.


השנייה היא אשת עסקים המרבה גם היא בטיסות עבודה, אלכס גורן שמה, שבינגהאם פוגש בבר של שדה תעופה. היא בעצם המקבילה הנשית שלו, אישה שפורחת בין מלונות, כרטיסי אשראי עסקיים ונמלי תעופה, שמבקשת ידידות מזדמנת - אינטלקטואלית ומינית - כשלוחות הטיסה מאפשרים איזה קוויקי פה או שם. הילדונת הנאיבית לומדת משהו על איך העולם עובד באמת ובדרך מלמדת את בינגהאם כמה דברים על עצמו. הוא, נוסע מתמיד ותיק שסופר את המיילים בדרך למיליון (שיקנו לו מעמד מיוחד ומכובד בחברת התעופה) מתרכך, מתעגל בקצוות ומרשה לעצמו להיקסם יותר מהרגיל מהאישה הבשלה שכה דומה לו. אלא שבניגוד לקלישאות של סרטים הוליוודיים, הסרט אינו נופל מכאן למלכודת דבש דביקה של הפי-אנד מופרך, אלא נותר נאמן לריאליזם שבעצם נמצא בו מלכתחילה, ולוקח את הסיפור לכיוון שאליו היה ודאי מגיע במציאות, לו היה מתקיים באמת. זהו סרט קצבי הנשען בבטחה על כוכבו קלוני, שעושה את עבודתו כהלכה ויודע לא רק להקסים, אלא גם לצבוט בסופו של דבר בלב. שתי הנשים שלצדו מגולמות בידי שחקניות לא מוכרות, אך שתיהן כובשות, כל אחת בדרכה. ורה פרמיגה עושה שירות מופלא לנשים בשלות באשר הן, ואנה קנדריק מוכיחה שנאיביות בוסרית לא חייבת להיות עטופה בטמטום, בלונד, שדיים גדולים או שלושתם ביחד כדי להיות כובשת, מסך ובכלל. כל השחקנים המופיעים בתפקידי משנה כמפוטרים השונים משרטטים ביחד פסיפס נוגע ללב, אותנטי ועגום של אנשים שעולמם מתפרק באחת. יש ביניהם לא מעט פנים מוכרות מתפקידים קטנים במקומות אחרים לאורך השנים, וכולם מוכיחים כאן את האמרה הישנה, שאין תפקידים קטנים וכולי. ג'ייסון רייטמן שביים בעבר את "ג'ונו" המקסים, הבמאי שהיה גם שותף לכתיבת התסריט, עשה כאן עבודה מלוטשת והוציא תחת ידיו סרט שיש בו הרבה יותר מאשר הפרצוף היפה של קלוני. הסרט מועמד לשישה פרסי אוסקר בשש הקטגוריות המרכזיות: סרט השנה, במאי, תסריט, שחקן ראשי, שחקנית ראשית ושחקנית משנה, כולן מועמדויות בהחלט מוצדקות וראויות לטעמי.
שורה תחתונה:
המופע של ג'ורג' קלוני הוא בעצם סיפור על אנשים כבני אדם.
"תלוי באוויר", דרמה קומית אמריקנית, אולפני פרמונט. תסריט: ג'ייסון רייטמן ושלדון טרנר לפי ספרו של וולטר קרן; במאי: ג'ייסון רייטמן; משתתפים: ג'ורג' קלוני, ורה פרמיגה, אנה קנדריק, ג'ייסון בייטמן, אמי מורטון ואחרים. אורך הסרט: 109 דקות עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: מה שאבד

ביקורת תיאטרון: השחף

יוסי גרבר: העיקר להמשיך לעשות

ביקורת קולנוע: אינוויקטוס

ביקורת ספר: אוכלי הגחלים