ביקורת תיאטרון: אהבה זה לא הכול

בארי קרייטון הוא מחזאי אוסטרלי מצליח, כך מדווחת תוכניית ההצגה "אהבה זה לא הכול" שמציבה סימן שאלה מתבקש למדי על המושג "מחזאות אוסטרלית" או "תיאטרון אוסטרלי", ואף משיבה על השאלה בנימה מחויכת, שהולמת את רוח המחזה. מדובר במה שמוגדר "קומדיה רומנטית" (לטעמי יותר קומדיה מרומנטית), מחזה לשניים על סחרחרת יחסים בין גבר לאישה שהיו נשואים, התגרשו, נפגשים במקרה מקץ שנים, שבים ומתחברים וכן הלאה. קרייטון לוקח את עניין היחסים הבינאישיים והזוגיות, אותו מוסד שזכה וזוכה לאינספור ייצוגים, דיונים וטיפולים תיאטרוניים, למחוזות הצחוק והקומדיה. נקודת המוצא שלו היא מערכת היחסים המשתנה, ובעצם לא כל כך, בין זוג צ'ארמרים, כל אחד לסוגו, שהבעיה שלהם איננה היעדר אהבה, אלא יותר סוג של שיפוט מציאות לקוי ביחס לתיאום ציפיותיהם ההדדיות והאישיות. במילים אחרות, בשלב כלשהו בשנים וביחסים היא רוצה ילד והוא מוכן לכלב. מיה דגן בקארה בלונד-פלטינה היא אנה, ליאור אשכנזי עם זקן הוא דניאל. היא הטיפוס שמתיז אסרטיביות ואנרגיה לכל עבר, הוא המתלבט-מתפתל ומתנצל. היא מתקתקת על עקבים מחודדים, הוא מסתובב בקביעות עם חנות פתוחה. שניהם חמושים בפסיכולוגים אישיים בלתי נראים (אי שם בקהל) - היא במטפלת שומרת דיסטנס, הוא במטפל הומו שאף חוצה קווים ומחזר אחריו. הבמה די ריקה, התפאורה מינימלית עד סמלית. שני כיסאות משרדיים משני צדי הבמה הם מוקדי הדיאלוג של הדמויות עם מטפליהם הנוכחים-נפקדים. מאחוריהם מתחלפות לפי הצורך דוגמיות תפאורה: מיטה זוגית, שלט של בר, שולחן של מסעדה וכיוצא באלה. דגן ואשכנזי אמנם מחליפים בגדים ואביזרים, באים והולכים, מתגפפים ומתגוששים, אבל עיקר האקשן מתחולל בדו-קרב המילולי המתמשך בין הדמויות.


גם כשהדמויות מדברות אל אחרים - המטפלים, בני זוג בטלפון - הן בעצם בדיאלוג מהיר ואינטנסיבי זו עם זו. הקרב על מושב אסלה למעלה או למטה, ילד או כלב, כן או לא תגיד שאתה אוהב, עם או בלי לערב הורים - כל אלה ועוד הם קרבות על עצם קיומה של הזוגיות, והאם היא בכלל אפשרית. דניאל ואנה אוהבים זה את זה - או כך לפחות הם אומרים לעצמם, ומדי פעם גם זה לזה ולמטפלים שלהם - אבל זה ממש לא מספיק. לא בסיבוב הנישואים הראשון שפרקים נבחרים מתוכו הם משחזרים, ולא במערכת היחסים המחודשת שהם מנסים לבנות כעבור שנים, כשהם לכאורה יותר מפוכחים, בשלים ומודעים. קרייטון, כאמור, עושה מכל זה הרבה צחוק. קצת הומור מתחכם, קצת הומור סלפסטיק, פאנצ'ים בנוסח סטנד-אפ ובעיקר הרבה בדיחות והומור סטנדרטי על נשים, גברים וכל הטיקים והשטיקים הרגילים שביניהם. בקיצור, קומדיה סטנדרטית במשקל נוצה. קומדיות מהזן הזה תלויות מאוד בשחקנים המאכלסים אותן, ובבית ליסין הלכו על בטוח עם שניים ממושכי הקהל הגדולים של התיאטרון ? דגן ואשכנזי - שהם גם בעלי רקורד בימתי מוצלח ביחד ("אלוהי הקטל", למשל). אשכנזי ודגן הם שני שחקנים מצוינים וגם קומיקאים מוצלחים. לו היה המחזאי לוקח את הנושא לאזורים יותר דרמטיים, אין ספק שהשניים הללו היו יכולים להתמודד היטב עם הדברים. בגרסת קרייטון הם נדרשים לדואט קומי בלבד, ובו אשכנזי עושה רושם יותר נינוח ונהנה (לא מעט גם להצחיק את דגן תוך כדי), דגן לפרקים לוחצת קצת יותר מדי, אבל בסך הכול שניהם עושים את שלהם.
שורה תחתונה:
נשים וגברים הם יצורים די מגוחכים, וזוגיות היא דבר מצחיק.
"אהבה זה לא הכול", תיאטרון בית ליסין. קומדיה רומנטית מאת בארי קרייטון; תרגום: שלמה מושקוביץ; בימוי: רוני פינקוביץ'; תפאורה: ניב מנור; תלבושות: אורן דר; מוזיקה: שלום וינשטיין; תאורה: קרן גרנק. משתתפים: ליאור אשכנזי, מיה דגן. משך ההצגה: כשעה ו-20 דקות, ללא הפסקה עוד על תרבות ובידור:

ביקורת קולנוע: מאיה

שבוע הספר העברי: ספרים מומלצים

ביקורת תיאטרון: כתם לידה

ביקורת קולנוע: בסוד העניינים

ביקורת ספר: מסתרי פיטסברג