ביקורת תיאטרון: אם יש גן עדן

"אם יש גן עדן", המחזה שכתבה דפנה אנגל על פי ספרו רב המכר וזוכה פרס ספיר של רון לשם שהיה גם לסרט מצליח, "בופור", מביא את סיפורה של קבוצת לוחמים המאיישת את מוצב הבופור בשנת 1999, רגע לפני שצה"ל מפוצץ אותו, רגע לפני הנסיגה מלבנון. זהו סיפור התבגרות בצל חיים ומוות, סיפורה של אחווה גברית, תמצית החוויה הישראלית הכי מעצבת ומכוננת: השירות הצבאי, ועוד יותר מכך - השירות הצבאי הקרבי. כפועל יוצא מכך זהו מחזה שהוא חלון ראווה המאפשר לשחקנים צעירים להפגין את כישרונם ואת יכולותיהם. דפנה אנגל לקחה על עצמה בעיבוד הבימתי הזה משימה לא קלה: ראשית, ההתמודדות עם יצירה שזכתה לחשיפה רחבה ואינטנסיבית מאוד במרחב התרבותי הישראלי (הקטן בהגדרה), ועוד בתוך פרק זמן קצר יחסית וסמוך מאוד למועד הפקת הסרט. שנית, ההתמודדות כאישה יוצרת עם עלילה שמתרחשת בעולם מאוד גברי בהגדרה, עם חוויה צבאית-גברית וגלריית דמויות שכמעט כולן גברים. היא מצליחה ליצור חבורת לוחמים שהם "טיפוסים מוכרים", דמויות מזוהות (שלא לומר לעתים סטריאוטיפיות), מין מיקרוקוסמוס של יחידה צבאית המהדהדת זיכרונות לכל מי שחווה את חוויית השירות הצבאי, ובמיוחד למי שהחוויה עדיין במרחק נגיעה ממנו. אולם המחזה כמחזה נותר פלקטי ו"עיתונאי" מדי, חסר מורכבות ממשית. זהו בעצם סוג של עיתונות מומחזת, מסוג המחזות שהם מין כתבת צבע של מוסף שהועברה לפורמט במה. מדובר בז'אנר שכבר נראה גם על הבמות שלנו, שיתרונו בנגיעה שהוא מספק באקטואליה וחסרונו בהיותו מרפרף (ככתבת עיתון) ונעדר רבדים או עומק של ממש. במקרה הנוכחי החיסרון מעיב על היתרון, כיוון שיתרון ממד האקטואליה כבר זכה לחשיפה רבה (בספר ובסרט), ולא מזמן. ההצגה מדלגת קדימה בעלילה בעזרת מעברי וידאו, קצת כמו כותרות ביניים וטיזרים (ציטוטים מודגשים) בכתבת מגזין. העלילה מתרחשת כמעט כולה במוצב, ולמרות שעלילות קלאוסטרופוביות במהותן, המתרחשות בעיקרן במקום אחד, הן בדרך כלל אידיאליות לבמה, משהו כאן, במינימליזם הפונקציונלי של הבמה, זועק כל העת "הצגה" במקום להדהד מציאות.


העלילה, כאמור, מתרחשת רובה ככולה בתוך חבורת לוחמים, ומטבע הדברים אין בה נשים, אך המחזאית בכל זאת הכניסה דמות נשית אחת למחזה - הודיה, אחותו של בייליס, הלוחם הדתי, שהיא גם מושא חלום רומנטי של חברו לצוות. הודיה מרחפת בין האירועים והלוחמים, אמיתית-לא-אמיתית, כמו מציאות החיים האזרחית שמעבר ומחוץ למציאות המוצב. לו הייתה הדמות מצליחה באמת להמחיש את הפער הזה או לתרום לדינמיקה בין שאר הדמויות, היה ממש בנוכחותה על הבמה, אך לא זה המצב: דמותה של הודיה היא דמות מאולצת, שנראית כניסיון לא מוצלח לשתול בכוח גם נוכחות נשית אחת על הבמה. זה לא מוסיף דבר, ואפילו מיותר. מה שמחפה על חסרונות המחזה הוא חבורת השחקנים הצעירים שמסתערים כל אחד בדרכו על דמותו ויוצקים בהן אנושיות, רגש ואופי. זוהי הזדמנות לצפות בחבורת שחקנים שלאחדים ממנה זו הזדמנות ממשית ראשונה להפגין יכולות ואחרים בה, גם שמות מוכרים, מפתיעים ביכולות המשחק שהם מפגינים, הרחק מאזורי הנוחות הרגילים שלהם. ראויים לציון במיוחד עפר שכטר בתפקיד אושרי, הסמל, שמגלם באיפוק משכנע את הלוחם על סף השחרור, מי שמסע ההתבגרות שלו כבר בעצם תם, ואביב אלוש כזיתלאווי, האישיות הצבעונית-קולנית, הלוחם עם הפה הגדול והשפה הייחודית, תפקיד שהוא בהגדרה "גונב הצגה", אלא שאלוש לא גונב אותה על טייס אוטומטי, אלא לגמרי בזכות ובצדק.
שורה תחתונה:
לראות בשביל להתרשם מכישרונם של השחקנים הצעירים.
"אם יש גן עדן", תיאטרון הבימה. מאת: דפנה אנגל, על פי ספרו של רון לשם; בימוי: משה קפטן; דרמטורגיה: שחר פנקס; תפאורה: ערן עצמון; תלבושות: נמרוד עדן; מוזיקה: אריק אביגדור; תאורה: מאיר אלון. קטעי וידאו: קמרה אובסקורה. משתתפים: עוז זהבי, עפר שכטר, אביב אלוש, יוסף סוויד, יואב דונט, דניאל סבג, דני לשמן, ורד פלדמן. משך ההצגה: שעה ו-50 דקות, ללא הפסקה עוד על תרבות ובידור:

ביקורת קולנוע: חצות בפריז

ביקורת ספר: טיפות שלג

ביקורת תיאטרון: אורזי מזוודות

ביקורת ספר: בקשתה האחרונה

ביקורת תיאטרון: מלכת היופי של לינאן

לקהילת תרבות:

לחצו

מחפשים הנחות למופעי תרבות ובידור? -

מבצעים והנחות