ביקורת תיאטרון: גבירתי הנאווה

"גבירתי הנאווה", המחזמר שכתבו אלן ג'יי לרנר ופרדריק לאו לפי "פיגמליון" של ג'ורג' ברנרד שאו, כמעט לא בא לעולם. מפיק הקולנוע גבריאל פסקל קנה את זכויות המחזה משאו עוד בשנות השלושים של המאה העשרים, אלא ששאו מיאן לאשר את עיבודו למחזמר לאחר שהתאכזב מעיבוד של יצירה אחרת שלו. פסקל לא התייאש, ואחרי מותו של שאו ב-1950 פנה ללרנר, שחבר ללאו, שיעבדו את המחזה למחזמר. השניים ניסו אבל נכשלו, הניחו לעניין וחזרו אליו רק כעבור שנתיים, אחרי מותו של פסקל. הפעם הכול זרם יצירתית, והקושי היחיד היה עניין פעוט של זכויות. בסופו של דבר זכה בהן הצמד, ובמארס 1956, עלה המחזמר בברודוויי בכיכובם של רקס הריסון ושחקנית די אלמונית עד אז, ג'ולי אנדרוז. השאר, כידוע, היסטוריה. אנדרוז נהפכה לכוכבת בינלאומית. ההצגה זכתה בשורה של פרסי טוני (ובהמשך, ההפקה הלונדונית זכתה בכל פרסי אוליבייה החשובים) והייתה בשעתה ההצגה שרצה הכי הרבה פעמים ברצף בברודוויי (2,717 הצגות; 2,281 בלונדון). ב-1964 הופקה גרסת הסרט למחזמר, גם היא בכיכובו של הריסון כשלצדו אודרי הפבורן (שאין חובב מיוזיקלס שאינו יודע שלא שרה בסרט, אלא דובבה בקולה של אחת מרני ניקסון) והסרט זכה בעשרה פרסי אוסקר. עשרות הפקות הועלו מאז ברחבי העולם, כולל אצלנו, הראשונה והמצליחה מכולן בכיכובם של שייקה אופיר ורבקה רז האלמונית עד אז אף היא בתיאטרון גיורא גודיק ב-1964. "גבירתי הנאווה" כונה "המחזמר המושלם", ומסיבות מובנות: יש לו מבנה קלאסי של מחזמר בן תקופתו, הוא עשיר בשירים (נאמברים) קליטים והוא מעניק הזדמנות פז למוכשרי הז'אנר להפגין את מגוון כישרונותיהם, לנצנץ בברק כוכבים. בדיוק מאותן סיבות טמון קושי גדול בהעלאתו המחודשת: דווקא בגלל המבנה הקלאסי המיושן, דווקא בגלל הילת העבר, בגלל שהוא דורש הפקה מושקעת, לא קל בכלל לחזור אליו, ועוד בהצלחה. נחוצה לפחות סיבה מרכזית אחת טובה (כמו הברקת ליהוק-שיחוק) כדי להסתכן בהתמודדות עם האגדה (גם המקומית). התלמידה ריטה יהאן-פרוז למשל, הייתה סיבה מעולה לעשות את זה בבית צבי (בניהולו של גרי בילו) ב-1985. שנה אחר כך ריטה גילמה את לייזה שוב על במת תיאטרון מסחרי (משה יוסף), וגם בהצלחה רבה. עכשיו חוזרים בבית צבי ל"גבירתי הנאווה", והפעם הסיבה לחזרה - לפחות המוצהרת בתוכנייה - היא חגיגות 50 שנה לבית הספר. יובל לבית צבי הוא בהחלט עניין ראוי לכבוד ולחגיגה, אבל איננו סיבה לבחירה רפרטוארית, ודאי לא כשמדובר במחזמר מהסוג של "גבירתי הנאווה", שקם (או שלא) על לייזה ובמידה פחותה על היגינס שלו, על הפקה ייחודית או על אלמנט מרכזי אחר כזה. לא זיהיתי סיבה ברורה כלשהי מהסוג הזה בהפקה הנוכחית של מחזור מ"ט של בית צבי (המסיים השנה), שראיתי מספר הפקות בביצועו, כולל מוזיקליות ("סיפור הפרברים", "איש חסיד היה", מחווה ליוסי בנאי).


התרשמתי שזהו מחזור שעיקר כוחו בלהקה. גם ב"גבירתי הנאווה", ביצועי הלהקה (העיבודים וההדרכה של דניאל שוורצמן) הם הקטעים היותר יפים בעיני בהצגה. אבל הם אינם העיקר. העיקר הם השחקנים הראשיים, ואלה בהפקה הזו, בבימויו של עידו רוזנברג (בוגר בית צבי בעצמו), מלוהקים כולם למרבה הפלא בליהוק כפול (דאבל קאסט). כלומר, הנושאים בתפקידים הראשיים מתחלפים ביניהם, והבאים להצגה אינם יכולים לדעת מראש מי מגלם איזה תפקיד. זה אולי שוויוני ברמת בית הספר, מאפשר הזדמנות שווה למספר תלמידים, ואולי גם נכון מבחינת התנסות והתנהלות לימודית. אבל כשמדובר בהצגה המיועדת לקהל הרחב שאמור לצפות בה, לשפוט ולהעריך אותה כהפקה תיאטרונית לכל דבר ועניין (בנבדל מפרויקט פנים בית-ספרי) זה תמוה, בלשון המעטה. אני צפיתי בהצגה שבה גילמו דור אוחיון את לייזה דוליטל, אבי גבריאלוב את היגינס, אבירם קליך את פיקרינג ורן גוזי את אלפרד דוליטל (רשימה חלקית של הדאבל-קאסט). כולם צעירים נמרצים, אלא שעל איש מהם התפקיד שהוא/היא מגלמים אינו יושב כמו שצריך. אוחיון סימפתית, שרה נעים ונראית יותר טוב אחרי המטמורפוזה לגברת מאשר לפניה. אבל דמות ממשית, בעלת נוכחות, היא אינה מעצבת. גבריאלוב כהיגינס גם הוא אינו מעצב דמות בעלת נפח כלשהו או גוונים, אלא פלקט של דמות. עם או בלי קשר, כל שירי ההרהור של היגינס הופכים בביצועו לעניין סתמי למדי. רן גוזי כאלפרד דוליטל לא משכנע כאבא של אף אחד, ולמרות שלדמותו יש שניים מהשירים הכי מוכרים במחזמר, הוא לא מצליח לנכס לעצמו אפילו טיפ-טיפת עסיסיות שגלומה בתפקיד. רוב הזמן דומה שהוא מגלם בכלל איזה אח ערס של לייזה, אבל זהו, שאין לה אח. רוזנברג הבמאי לא הצליח להפיק מהלהקה הצעירה משחק של ממש וזה חבל, כי בכל זאת לא די בשירים מוכרים ומזדמזמים. מסיבות השמורות עימו, למרות נאמנות כללית למקור, עשה רוזנברג שורה של בחירות מוזרות, שלא לומר צורמות. כך, למשל, שילוב רקדניות בשמלות מנצנצות, קצרות ודיסקוטקיות בריקוד הנפת רגליים קאן-קאני בשיר של אלפרד דוליטל. או למשל כשהיגינס מסביר בשיר לפיקרינג מה יקרה אם תיקח לך אישה, צצות לידו, לצדו ובין רגליו עלמות במיני, המכרכרות סביבו בפנטומימה פשטנית ודי וולגרית על מילות השיר. בסך הכול מדובר בהפקה בינונית למדי, חסרת השראה או מעוף, כזאת שמזכירה קצת רוגלעך מהמכולת: זה אכיל, מתקתק וקצת דביק, אבל רחוק מלהיות מאפה מסחרר חושים שנמהר לשוב לאותה מכולת כדי להתענג על טעמו המיוחד והמשובח.
שורה תחתונה:
הסיפור מוכר וידוע וגם כל השירים כמעט, ההפקה חסרת ברק ייחודי.
"גבירתי הנאווה", בית צבי. מחזה: אלן ג'יי לרנר, לפי "פיגמליון" מאת ג'ורג' ברנרד שאו. מוזיקה: פרדריק לאו; נוסח עברי: דן אלמגור ושרגא פרידמן; בימוי: עידו רוזנברג; כוריאוגרפיה: מיטל דמארי; תפאורה: נגה בן ישע; תלבושות: ענבר שפירא; תאורה: דולב ציגל; עיבודים קוליים והדרכה קולית: דניאל שוורצמן. משך ההצגה: כשעתיים וחצי, כולל הפסקה עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: שגיאות קטנות

פסטיבל האופרה בירושלים ובמצדה

ביקורת ספר: ואולי לא היו

ביקורת קולנוע: אמון

ביקורת תיאטרון: סיגל

לקהילת תרבות:

לחצו

מחפשים הנחות למופעי תרבות ובידור? -

מבצעים והנחות