ביקורת תיאטרון: הזוג המוזר

כמעט 45 שנה אחרי שהקומדיה של ניל סיימון על צמד חברים שמטריפים אחד את השני כשהם מנסים לגור ביחד עלתה לראשונה, היא עדיין מאוד מצחיקה. כן, נכון, לכאורה זו לא חוכמה, כי על הבמה של הבימה (נכון לעכשיו באולם בית החייל) מככבים בתפקידים הראשיים אלי יצפאן ויעקב כהן כאוסקר מדיסון הבלגניסט ופליקס אונגר חולה הסדר והניקיון, אבל הצחוקים הבלתי פוסקים הם לא רק בגלל - או בזכות - עצם נוכחותם של השניים, אלא גם בזכות המחזה עצמו, בתרגום הקולח של שמוליק לוי. יצפאן וכהן תחילה: אי אפשר לדון בהפקה הזו מבלי לדון במפגש הפסגה הקומי הזה. אין לי מושג מה באמת עמד מאחורי הליהוק המפתיע (בעיקר של יצפאן, שאינו מרבה בהופעה בתיאטרון ממוסד, בלשון המעטה), ובשילוב הנפיץ-על-פניו של שני קומיקאים גונבי-סצנות כאלה על במה אחת, אבל מה שזה לא יהיה - זה עובד. האנרגיות שהשניים האלה משקיעים ומתיזים לכל עבר, העובדה ששניהם קודם כל ואחרי הכל (עם כמה חריגות חינניות פה ושם, בכל זאת - יצפאן וכהן) מגלמים תפקידים במחזה שהוא עבודת אנסמבל, וההתמסרות המוחלטת של כל אחד מהם לתפקידו (ומן הסתם להוראות הבימוי), עושה את ההפקה הזו למצחיקה ומהנה עד מאוד. יצפאן משליך כלים, מזון ושאר חפצים בהנאה צרופה לכל עבר, משתולל עם הקול ועם הכול. כהן, במפגן וירטואוזי של שליטה בגוף, בפרצוף, בכל העוויה ואוקטבה, הופך גם סצינה של קיפול חולצות למסחטת צחוק ומחיאות כפיים (בניצוחו של יצפאן, כמובן). לצד השניים האלה מתייצב קאסט מכוונן היטב בידי הבמאי. איש מהם לא מחזיק מעמד בלי לצחוק עד סוף ההצגה, אבל נדמה שגם זה חלק מהנאת הקהל - לראות כמה זמן יחזיק כל אחד מהם מעמד מבלי להישבר ולצחוק מול יצפאן וכהן (ששוברים זה את זה רק לשניות פה ושם).


בערב שאנחנו צפינו בהצגה, החזיקה הכי טוב מעמד סיגלית פוקס, המגלמת את חואניטה, אחת האחיות הדרום אמריקניות השכנות שפליקס זומם עליהן. הריכוז שלה היה בהחלט נדירררר, בפרפראזה על הביטוי המתגלגל של חואניטה שלה. צל"ש מיוחד מגיע גם לשמוליק כהן, המגלם את רוי, שבראשית ההופעה שבה נכחנו אלתר קטע סטנד-אפ מצחיק כשלעצמו נוכח צופה אחד מהשורה הראשונה שהתעקש להמשיך להתווכח בקולי-קולות על מושבו גם אחרי שההצגה החלה. לוי הצליח גם לעכב את הסצנה בלי לחרב אותה, גם להצחיק את הקהל וגם למשוך את הזמן עד שהזועם בא על סיפוקו. קיץ, בעיקר הקיץ הישראלי הנוכחי שהוא לח ומכביד מתמיד, הוא זמן מצוין לקומדיה. למי יש כוח לפילוסופיה עמוקה או תוגה-נוגה בחום הזה? רוצים לצחוק וזהו. אלא שלא כל קומדיה ותיקה-אבל-מודרנית (בת המאה העשרים) עומדת במבחן הזמן, גם לא כל הקומדיות של ניל סיימון. "הזוג המוזר" כן. אולי זה משהו באחוות הגברים (והפוקר), אולי אחוות המתגרשים או התנגשות ההפכים - יהיה הדבר אשר יהיה, יש במחזה שפע של חומרי יסוד המאפשרים לכוכבים המלוהקים לתפקידים הראשיים להשתולל ולשגע, להטריף ולהתפרע זה מול זה, לחדוות הקהל. יצפאן, כהן וכל שותפיהם מספקים כמעט שעתיים של הנאה (בתוכנייה כתוב שעה וחצי, כל השאר זה כנראה תוספת האלתורים הלא מתוכננים), שמשאירה את הצופים עם חיוך רחב על הפנים ועם מצב רוח טוב.
שורה תחתונה:
באנו בשביל לצחוק, וזה בדיוק מה שעשינו. כמעט שעתיים.
"הזוג המוזר" מאת ניל סיימון, תיאטרון הבימה. תרגום: שמוליק לוי, בימוי: משה נאור, תפאורה: לילי נחשון, תלבושות: ילנה קלריך, מוזיקה: רן בנגו, תאורה: מאיר אלון. משתתפים: אלי יצפאן, יעקב כהן, שמחה ברבירו, שמעון כהן, דרור טפליצקי, שמוליק כהן, סיגלית פוקס, יפית אסולין

עוד על תרבות ובידור:

ביקורת טלוויזיה: שירות חדרים

ביקורת תיאטרון: הקומקום והמטאטא

ביקורת ספר: להתאהב בסנט מרטין

ביקורת קולנוע: חטיפת הרכבת התחתית 3 2 1

ביקורת תיאטרון: קולות בלילה

ביקורת ספר: ספר הפרידות הגדול