ביקורת תיאטרון: שיץ

חנוך לוין, אחד המחזאים הישראלים הגאוניים והפוריים ביותר - אם לא המרכזי שבהם - הותיר אחריו גוף עבודות גדול ועשיר, שוודאי מקשה על אנשי תיאטרון את הבחירה איזה ממחזותיו להעלות, להעלות מחדש, לחדש או להעלות לראשונה. חלק ממחזותיו נחשבים לקלאסיקות מודרניות שנדמה כי אין ויכוח על הצידוק לשוב ולהעלותן, לשוב ולהתמודד איתן. "שיץ", שהועלה לראשונה בבימויו של לוין ב-1975 (תיאטרון חיפה) ושוב ב-1989 (הקאמרי), הוא אחד כזה, שחוזר לבמה זו פעם שלישית (ופעם שנייה לבמת הקאמרי) ומוכיח גם בהפקה הנוכחית את הגאונות, הברק, השנינות, הראייה המפוכחת והאל-זמניות של לוין. פפכץ וצשה שיץ, לוחצים-לחוצים בפולניות-ישראלית אופיינית (שאיננה עניין של עדה), שבתם שפרכצי תמצא כבר חתן. שפרכצי, מצדה, מתה כבר להתחתן ולעוף לנצח מבית הוריה. היא פוגשת בצ'רכס, קצין צבא במילואים ונסיך חלומות בפוטנציה. מימוש פוטנציאל החלום תלוי ביכולתו של החתן לחלץ מאבי הכלה ממון ונכסים, ובמידת לחיצותו של החותן המיועד. אבי הכלה מקטר ומיילל, ובסופו של דבר משלם ומתקפל. החלום מתגשם, שפרכצי וצ'רכס מתחתנים, אבל מהו חלום אחד שמתגשם מול תאווה שאין לה קץ? צ'רכס תאב-הממון לא מפסיק לתכנן ולקמבן איך ירוויח בגדול מהכול, בין אם מהמדינה או מהחותן. גם שפרכצי שאיתו מוכיחה שעם האוכל בא רק עוד תיאבון - ובמקרה שלה יש הרבה תיאבון מלכתחילה - ושאין גבול לחמדנות, ודאי לא כשמדובר ברכוש משפחתי. יחד עם בעלה היא זוממת ומתככת איך להוציא עוד ועוד מאביה, ובדרך הם מגייסים לצדם גם את צשה האם, בהבטחה - כוזבת, כמובן - לפרופסור אי-שם בלוס אנג'לס וערמה של נכדים. כשתאוות הבצע והבשר מסנוורת ומעבירה את כולם על דעתם, פורצת לה מלחמה, טורפת את הקלפים, ועוד לפני שצצ'רכס מספיק למנות את כל הממון שהרוויח בזכותה, כבר פורצת לה עוד אחת, ששוב משנה את מאזן הכוחות והאימה בין בני משפחת שיץ הדורסניים. הטקסטים של לוין הם גם היום, 36 שנים אחרי שנכתבו, הכוכבים הראשיים של המחזה. אז הייתה זו ביקורת חברתית ופוליטית ישירה על ישראל של אותה תקופה. הזמן עבר, אבל הרעות החולות לא. ההתבהמות החברתית נמשכת, כמו גם הסגידה לכסף, לכוח ולחומרנות; הזירה הפוליטית נראית מלוכלכת מתמיד, נגועה באינספור שחיתויות, קומבינות ותככים. המראה שהציב לוין ב"שיץ" נותרת מבריקה, חושפת בצלילות קומית ובחריפות את הכיעור האנושי הממשיך להתקיים בקרבנו.


"ל?מ?ה התחתנתי?" שואלת-גוערת צשה בשפרכצי, אגב גמיעת מרק קולנית-בהמית משפחתית, ומבהירה שלא ממניעים של טובתה האישית. "התחתנתי כדי לחתן בת", היא מודיעה לה ומסכמת בהבטחה, "תתחתני כבר ואמות". "תמותי - ואתחתן", משיבה לה שפרכצי, שמצדה מקוננת על מצבה, על כך שעוד ערב יום שישי, "ובמקום להיות יתומה, אני רווקה". לכל הדמויות במחזה יש טקסטים מצחיקים-פולחים, מפלצתיים-נוגעים, שנחרתים בזיכרון. כזה הוא נאום הניצחון על המתים של פפכץ ("יש לי מתים שעוד לא נולדו"), ההסבר של צ'רכס על קומבינת הכסף מבורות שלא נכרו, דברי התוכחה בהם מסבירה שפרכצי לאמה מדוע גדלה להיות אישה דורסנית ובלתי מתחשבת (בגללה), וכן הלאה וכן הלאה. ארבעת השחקנים שעושים רק טוב לטקסטים של לוין (ומזכירים שוב למה את המחזות שלו כדאי מאוד גם לקרוא, לא רק לראות) הם רמי ברוך ואסתי קוסוביצקי כפפכץ וצשה, בני הזוג שיץ והורי הכלה (הם גם בני זוג בחיים), ועירית קפלן ואלון דהן כשפרכצי וצ'רכס, הזוג הצעיר החמדן והתככן. קוסוביצקי וברוך עוטים עליהם את הנרגנות והעליבות הלוינית מרת הנפש בטבעיות משכנעת, שמתחילה בשפת הגוף הנעבעכית ומסתיימת בכל נימת קול מתייבבת. קפלן ודהן, כבני הזוג שרוקחים ומתמקחים ובולעים בתאווה גרגרנית כל מה שידם החמדנית משגת, מעניקים להט ועסיסיות מתפרצת לדמויות המעוותות בהגדרה שהם מגלמים. השירים המשתבצים במחזה, בלחניה של עדי זיסמן, מוסיפים לוויית חן לטירוף הגרוטסקי של המחזה, ואם זה נשמע קצת כמו דבר והיפוכו, צריך לראות ולשמוע כדי להבין עד כמה מדובר באלמנטים משלימים. גם התפאורה והתלבושות של רוני כרמל, שהן צבעוניות ומגוחכות מצד אחד, יש בהן גם לא מעט הברקות קטנות וחביבות, שמשדרגות הכול וסוגרות קצת את הפער בין קריקטורה גסה לאיור מתוחכם (למשל השימוש של אם הכלה בארגז המתנות הענוד לצווארה כמו טס של מוכרת סיגריות סקסית, או השימוש של הכלה בהינומה כדי ליצור בטן היריון ולשלוף ממנה בהמשך את צעיף האלמנה).
שורה תחתונה:
משחק טוב בהפקה מוצלחת של מחזה מבריק.
"שיץ", התיאטרון הקאמרי, מחווה לתיאטרון מראה - קריית שמונה. מאת: חנוך לוין. בימוי: יגיל אלירז; מוזיקה מקורית וניהול מוזיקלי: אדי זיסמן; תפאורה ותלבושות: רוני כרמל; תאורה: יעקב סליב; תנועה: מירב אלחדף; ליווי דרמטורגי: שי שבתאי. משתתפים: רמי ברוך, אסתי קוסוביצקי, עירית קפלן, אלון דהן. נגנים: פסנתר: עדי זיסמן; כלי הקשה: יהונתן גבעוני. משך ההצגה: כשעה ו-30 דקות עוד על תרבות ובידור:

ביקורת ספר: שחור וכחול

סרט תעודה: פלטשקעס

ביקורת תיאטרון: אוכלים

ביקורת ספר: מקומות אפלים

ביקורת תיאטרון: סוף טוב

ביקורת קולנוע: הערת שוליים

לקהילת תרבות:

לחצו

מחפשים הנחות למופעי תרבות ובידור? -

מבצעים והנחות