ביקורת תיאטרון: שלוש אחיות

החיים הם, כידוע, בכלל לא דוגמה טובה למה שהחיים צריכים להיות. את זאת מגלות מהר מאוד אולגה, מאשה ואירינה, שלוש האחיות שברא אנטון צ'כוב במחזהו "שלוש אחיות", אשר חיות עם אחיהן אנדריי בעיירה נידחת ברוסיה, כמהות לשוב למוסקבה ולחיים אחרים, מסעירים ומאושרים יותר. אולגה היא מורה רווקה, נטולת אהבה או אהוב. מאשה נשואה לאיש יהיר ומנותק (מורה), שבצעירותה, כשנישאה לו, חשבה שהוא חכם מאוד והיום היא יודעת כי הוא איש קטן ומוגבל. היא אינה אוהבת אותו, אפילו לא מעריכה אותו עוד. אירינה, הצעירה, אופטימית עד מאוד ביום הולדתה - נקודת הפתיחה למחזה - מאבדת בהדרגה את שמחת החיים שלה ומתפשרת בתהליך מפכח ומעציב עד שהיא מחליטה להינשא לאיש שאינה אוהבת. והאח אנדריי, האח מלא ההבטחה והכישרונות בעיני אחיותיו, שנישא מתוך אהבה גדולה ומעוורת לנטשה (אישה שאחיותיו ראו בה יצור נחות לעומתו) - הוא הולך ונדרס, מתגמד ועולמו מצטמצם, נתון למרותה העריצה של נטשה. הגדוד הצבאי המוצב בעיירה מפיח באחיות אשליות ותקוות לרגע, אך אלה נגדעות כשתקופת הצבתם במקום מסתיימת. אלא שהרבה מעבר לסיפור המשפחתי-נקודתי על תסבוכותיו והתרותיו, זהו מחזה על אנשים שחלומותיהם ותשוקותיהם מתנפצים מול מציאות אפורה, על הבינוניות של החיים ושל בני אדם; על אנשים שמפספסים את חייהם בשעה שהם ממתינים ומתאווים לחיים אחרים, לדברים אחרים. זהו מחזה שבוחן את הפשרה האנושית, את מחירה, את גבולותיה ואת מגבלותיה, ובעצם בוחן את המשמעות החמקנית של מושגים כמו אושר, סיפוק, הנאה ושמחת חיים. צ'כוב היה כותב מחונן, ו"שלוש אחיות" בהפקת אנסמבל הרצליה מצטרף לשורה של הפקות מוצלחות של מחזותיו שהועלו אצלנו בשנה-שנתיים האחרונות בתיאטרונים שונים. "שלוש אחיות" בנוסח העברי של שמעון בוזגלו ובבימויה של אופירה הניג הוא מחזה שבאותה מידה שהוא קלאסיקה מבריקה הוא יצירה עכשווית, רלוונטית, נגישה, עמוקה, מרגשת ומעוררת מחשבה. המון מחשבה.


הניג ביימה קאסט מוכשר ומלוהק היטב עם המון מעוף - מושג שממש לא צריך להיבהל ממנו. ההפקה הוגדרה בפני כ"מודרנית", אבל נכון יותר להגדירה כפי שעשה אחד ממשתתפיה המרכזיים, השחקן אלכס פלג, כ"שונה". הבמה כמעט עירומה, אין זיקוקים, אין תפאורה תקופתית ואין פירוטכניקה. יש במה בגוונים של שחור ולבן בעיקר - גם הודות לתאורה - שיוצרת את תחושת האפרוריות שממנה מנסים הגיבורים להימלט בכל כוחם. יש דמויות שלבושות גם הן בהרבה שחור, בתלבושות מודרניות לגמרי. יש מוזיקה מודרנית ומעברים תנועתיים מלווים במוזיקה בין המעמדים, כשכל דמות מצטיינת במקצב תנועה ההולם אותה ואת מצבה הנפשי. כך, למשל, מאשה הכבויה מתנועעת באיטיות אפאתית המשדרת את דיכאונה, ואירינה, כשהיא חוגגת ושמחה, היא מפזזת ומתיזה אנרגיה. כל מילה בנוסח של בוזלגו יושבת בנוחות טבעית בפי השחקנים, ברורה ומדברת בכנות, ברהיטות, בדיוק, בכאב, בתסכול ובשנינות אל הצופים. זהו צ'כוב שנשמע כאילו ממש הרגע הסתיימה כתיבת המחזה, ובעברית. כל הקאסט עושה עבודה משכנעת ומרהיבה, מצליח לשדר ולהעביר קשת גוונים עשירה של רגשות, תחושות, דעות ואמירות. שלוש האחיות, בגילומן של אודליה סגל מיכאל (אולגה), אורנה כץ (מאשה) וסילביה דרורי (אירינה) נוגעות ללב ומצוינות כל אחת בדרכה ועל פי אופייה. אלכס פלג הוותיק כובש כרופא צ'יבוטיקין, נעמי פרומוביץ-פנקס כנטשה המניפולטיבית והמרושעת מדייקת בשרטוט קווי דמותה של הביץ' מגיהנום החיים. איצ'ו אביטל משרטט קריקטורה אנושית מעולה בדמותו של קוליגין, נמרוד ברגמן הוא סוליוני אפל להפליא. כל האחרים לצדם, כאמור, עושים עבודה טובה גם הם, וכולם ביחד שוזרים בהרמוניה מלאה מחזה נפלא להצגה מעולה.
שורה תחתונה:
תיאטרון טוב נטו. מחזה מעולה, שחקנים מצוינים, הפקה מענגת.
"שלוש אחיות", אנסמבל הרצליה. מאת: אנטון צ'כוב. נוסח עברי: שמעון בוזגלו; בימוי: אופירה הניג; תאורה: רפי עובדיה; סאונד: עידו מנור; תלבושות: רינה קונסון. משתתפים: אודליה סגל מיכאל, אורנה כץ, סילביה דרורי, אלכס פלג, איצ'ו אביטל, יואב הייט, נעמי פרומוביץ-פנקס, אסף סלומון, נמרוד ברגמן, יורם יוספסברג, אמיתי יעיש בן-אוזיליו, ליאת גורן עוד על תרבות ובידור:

ביקורת קולנוע: לאכול, להתפלל, לאהוב

ביקורת תיאטרון: אמא מאוהבת

ביקורת ספר: אל מה שנמוג

פסטיבל תל אביב דאנס 2010

ביקורת קולנוע: הולכים רחוק