בנות עם פרצוף צנע ובנים אייזן בטון

"מכאן ולא מכאן", ספר הביכורים של עוזי זק, מפתיע מבחינות רבות. המרכזית שבהן היא בשלות סגנונו וצלילות קולו: זק מספר בגוף ראשון את קורותיו-חוויותיו של נער בן 16 בתל אביב של 1961, ומצליח להפיח חיים בטבעיות בתקופה, בהלכי רוחה, בשפתה, באירועי הזמן ובסממניו. את כל אלה הוא עושה באותנטיות כנה ומדויקת, ומשרטט תמונה אמינה ומלאה, חפה מנוסטלגיה דביקה ומייפה, תמונה המגלה גם את הכיעור, העוולות והאטימות שהיו חלק מפניה של ישראל הצעירה והמתהווה. זק עושה זאת דווקא מתוך התבוננותו-התפכחותו של הנער בן ה-16, התינוק שנולד שם ומתאווה יותר מכל להיות מכאן - להיות יותר צבר מצבר. ארי (אריה) פלד (הבן של גד פלד, שבמקור היה גיאורג פלדנברג), הגיע עם הוריו לארץ ישראל בגיל שנה וקצת. כשהיה בן שש התאבדה אמו בקפיצה מגג ביתם בתל אביב. מאז הוא גדל עם אביו, שכדבריו "לא סתם עשה קפיצת דרך מיהודי לישראלי, מה זה ישראלי, הפלמחניק גדי, ולא משנה לו שדקה אחת לא היה בפלמ"ח ולא בסביבה הרחוקה או הקרובה של הפלמ"ח... אבא שכח, או מחק, או שרף את העבר. בעניין הזה הוא לא היחידי", מסביר הנער את הדור. "המבוגרים רוצים שאנחנו, הצעירים, נגדל נורמליים, בלי הזיכרונות המחורבנים שלהם. אבל במקרה של אבא הסיבות אחרות. הוא בעצמו רוצה לגדול נורמלי. שהמתים לא יפריעו לו להתגייס רטרואקטיבית - לפלמ"ח, לפלי"ם, לשועלי שמשון... אולי לצ'יזבטרון ובטח לילקוט הכזבים". האב הזה, סוג של סוחר עתיקות המכנה את בנו יחידו "ילד מרגרינה", נמנע מהפגנת חמימות אנושית כלפיו וכמעט לא מדבר איתו לא על אמו ("כשהוא בכלל מדבר עליה זה כמו רשג"ד בתנועה על חניכה כושלת"), ובטח שלא על בנו לאון, אחיו של ארי (שעל שמו הוא בעצם נקרא), שמת "שם", כשהיה בן אותו גיל - בן 16 ("הוא התייחס אליו כמו שמגיע לחניך בינוני שהודח מקורס טיס. נשר. נפל. נעלם. לא מעניין. אללה ירחמו".). ארי גדל ומתבגר "א יונגער מענטש מיט אן אלטן קאפ - שזה איש צעיר עם ראש זקן", כפי שהוא מעיד על עצמו, בין אביו המרוחק לבין שמחה, דודו הרווק המזדקן התימהוני, ברכה וייס, השכנה הזועקת בלילות, ומבוגרים אחרים, ובעיקר בין החבר'ה, שהם בעצם תחליף המשפחה שלו. מסע ההתבגרות שלו, שנהפך גם למסע ההתפכחות שלו, מתנהל בצל דיאלוג פנימי שמערער את עולמו צעד אחר צעד, המתנהל בראשו, בינו לבינו, בינו לבין רוח אחיו המת לאון. זק נותן בפי האח המת (שהתנחל בראשו) את הקול האחר, המעניק זווית התבוננות שונה, המערער על האמיתות המוחלטות שארי מאמין בהן. לאון שבתוכו הוא המפקפק, המטיל ספק, הסודק, המראה את הצד האחר של כל מטבע חיים. וארי, המאמין בכל מאודו בצדקת המדינה הצעירה ובאתוס הישראליות שביקש למחוק כל מה שהיה לפניה ומצדדיה, מתקשה להתמודד עם כל גווני האפור המתגלים לו ומתערער, ביותר ממובן אחד. זק מיטיב "לדבר" את התקופה ואת רוחה, לבחון ולראות הכול דרך עיניו של נער מתפכח. הכול כאן: אירועים שהיו באמת כמו משפט אייכמן, אסיפות נאומים של בגין כולל האופנוענים, שידורי קול ישראל; סרטים שהוקרנו בבתי הקולנוע ומופעי היידיש של דג'יגאן ושומאכר; בית הבראה ובית המהנדס, גלידה מונטנה וברוקלין בר; מסיבות בוילר וחברה סלונית; מכנסי שיבר ומכנסיים עם גומי; פרענקים ותיימענקע; בנות עם פרצוף צנע ובנים אייזן בטון; כלי פלאלום ורהיטי עונג; דרעק וסמרקאצ'ים ופייגעלעך, וגם סבונים וכולירות ופושטקים; עגלונים ופלאפל, מעונות עובדים וגיולה מנדי, פרטאץ' וקוגלאגרים. זק מחייה תקופה וחברה, שבמבט מתעתע ראשון נראית נאיבית, צעירה, אנרגטית ושוחרת טוב, אך מתגלה בהדרגה גם כאכזרית, חסרת סובלנות וסבלנות לשונה ולאחר, אטומה וקשה. כזאת היא ישראל שלא ידעה לקלוט באמת, לקבל ולהכיל את שורדי השואה באותן שנים ראשונות, לקבל עולים וזרים בכלל. כזאת הייתה ישראל הצעירה, נגועה בפלגנות של אנחנו והם, משלנו ולא משלנו, כמו כולם או שאין לכם מקום; ישראל מתגבשת, שבה נולדו גם שדים עדתיים ובקבוקים לכלוא אותם בתוכם, שבה תרבות ה"אנחנו" ביקשה להחניק כל ביטוי של "אני". ארי של זק משייט-מתלבט בין כל אלה. כך למשל הוא נע באי נוחות גוברת בין הבוז המקובל לשורדי השואה שהוא נחרץ בו בתחילה לבין הסנגוריה שמלמד עליהם האלטר-אגו שלו, לאון המת. זק מיטיב גם לעמת מבלי לעמת ישירות את המציאות האכזרית עם התפיסה התמימה-יפה שלה בעיני ארי. כך, למשל, כל הפרובינציאליות התרבותית של התקופה מתגלמת בפרק משעשע במיוחד שבו פוגשים ארי והחבר'ה שלו את בן דודו האנגלי שהגיע לחופשה, אחד בריאן אפשטיין, המספר להם על להקה מוזיקלית שהוא עומד להחתים ולהפוך לכוכבי על, והחבר'ה מצדם מתאמצים כולם להסביר ל"פייגעלע" האנגלי איך הוא טועה בגדול ואיך עליו ללמוד מהישראלים, כי "ישראל היא מקום ראשון בעולם בשירה", שושנה דמארי "מפורסמת בכל העולם" ו"להקת הנח"ל, שהם הכי טובים, הם ישתגעו לשיר שירים שהם המציאו?". כחלק מניסיונות ומהתנסויות ההתבגרות של ארי (ולאון שבראשו) הוא מתחיל להתחקות אחרי שורשיו הזרים, שלא מכאן, המובילים אותו למסע גילוי סודות משפחתיים אפלים, שבסופו הוא מגיע למחוזות מאוד לא צפויים. והסוף הזה (שלא אגלה), שמתווסף אל סיפור ההתבגרות התקופתי והסיפור המשפחתי המפותל-מפתיע, היה מבחינתי התוספת המיותרת, כמו ביס מיותר בסופה של ארוחה מענגת. נדמה שזק, כמו יוצרים רבים וטובים, ביקש להכניס בתבשיל הספרותי שלו עוד ועוד מרכיבים, וחבל שעורכיו לא הצליחו לשכנעו במנטרה הידועה שלפעמים פחות זה דווקא יותר (חבל גם שלא הקפידו על הגהה ראויה). ולמרות החולשה הזו, זהו ספר כובש, משעשע, נוגע ללב ולא אחת גם מזעזע ומטלטל בתמונה שהוא משחזר ובורא מחדש.
שורה תחתונה:
ישראל 1961 קמה לתחייה והיא משעשעת, יפה, מכוערת, תמימה ואכזרית.
"מכאן ולא מכאן" מאת עוזי זק. 396 עמודים. הוצאת אפיק

אוהבים לקרוא? רוצים להמליץ על ספר טוב שקראתם או לקבל המלצות על ספרים מגולשים? לשוחח על ספרים ולהשתתף במועדון קריאה? הצטרפו לקהילת הקוראים של מוטק'ה:

קריאה, ספרים מומלצים

עוד על תרבות ובידור:

הצצה מרתקת לעולם שנעלם

עד שהאהבה מנצחת

ארבע נשים מגשימות חלום

עסיסיות מתפרצת ותאוות חיים

הצד האפל של הכפר הציורי

מתיידדים עם הזקנה