בני הזוג שעזבו הכל ועברו לחיות בהודו

"שלום, אני נוסעת...

מחר בשעה הזו עמית ואני נהיה בדרך לשדה התעופה, יוצאים להרפתקה חדשה. שכרנו דירה במרכז בנגלור שבהודו, שם נגור מספר חודשים. המזוודות עמוסות וארוזות, תיכף גם המחשב. הולכים להיות נוודים דיגיטליים בני 50+, לחוות חוויות חדשות, לראות עולם בצורה אחרת לגמרי, להכיר אנשים חדשים, לפתח קשרים עסקיים ואני מאמינה שייפתחו גם דלתות חדשות שיביאו איתן המון הפתעות...לא דמיינתי שאעשה דבר כזה. אנחנו שנים מטיילים בעולם אבל אף פעם לא נשארנו במקום אחד כל כך הרבה זמן. לא האמנתי שדווקא הודו תאמץ אותנו לתקופת זמן ארוכה, אבל פתאום עכשיו מתחשק לנסות משהו אחר. לשנות מקום, אווירה, תרבות - ולחזור מחודשים. יוצאת להרפתקה הזו בלב שמח ומתוך ידיעה פנימית שיהיה בסדר, ונתגבר על כל קושי. אני את עצמי כבר הפתעתי (-:".

את הפוסט הזה פרסמה בפייסבוק סיגלית עשת בת ה-55, בעלת "סיפור פשוט" (הוצאת ספרים אינטרנטית), ערב צאתה לדרך החדשה שלה ושל בן זוגה עמית עשת בן ה-57, מנטור עסקי ויועץ פיננסי. הפוסט גרף מאות תגובות, והדיבור על אומץ לבם של הנוסעים חזר בהרבה מהן. אבל סיגלית ועמית מעידים על עצמם שהם לא מרגישים אמיצים. "אנחנו מרגישים בעלי זכות ללכת אחרי הלב שלנו שקרא לשינוי. כל אחד מאיתנו, ממקום אחר ומסיבה אחרת, היה צריך שינוי, ויחד אנחנו תומכים אחד בשני בדרך החדשה שלא תמיד קלה ונעימה היא", אומר עמית. "כשעושים שינוי אין הבטחה להצלחה. מיליארד הודים לא בדיוק מחכים לנו, לא בעבודה ולא בחיים השוטפים. זה לא תמיד קל להיתקל בדברים לא מוכרים, צריך לוותר על כל מיני דברים שהכרנו, להתרגל ולהסתגל למציאות חדשה, להיות פתוחים לשינויים ולאתגרים שיפתיעו".

לבני הזוג 3 ילדים (בני 29, 26 ו-22). הם גרים ברקפת, ישוב קהילתי קטן במועצה אזורית משגב שליד כרמיאל. לשאלה איך הגיבה הסביבה למעבר המפתיע, משיבה סיגלית: "עמית היה הרבה בהודו בשנים האחרונות, אז כל מי שמכיר אותו ידע שיש לו חיידק למקום. שניים מתוך שלושת הילדים שלנו מאד שמחו ועודדו אותנו לנסות ולחוות. לאחד היה יותר קשה עם כל הרעיון והמרחק. התגובות במעגלים יותר רחוקים נעו מ'מה חסר לכם כאן' ועד 'איזה יופי שאתם מעיזים ומנסים משהו חדש'".

"ישראל היא רק מלחמות וגמלים? גם הודו היא לא רק עוני"

"בהודו יש הכל". סיגלית עשת בשוק הודי, צילום באדיבותה

בני הזוג סבורים כי רבים מהחוששים עבורם מפני הנסיעה, דואגים בגלל חוסר ידע על הודו. "הודו מצטיירת למי שלא מכיר את המדינה כמקום עני, מסוכן בריאותית, עם אוכל חריף וכאבי בטן. לאלו אנחנו אומרים: האם ישראל היא רק מלחמות וגמלים? ככה חושבים עלינו בעולם. בהודו יש הכל, וסך הכל הסביבה מאד שמחה עבורנו, וחלקם נראה שמקנאים כי להם אין אומץ לעשות שינוי בחיים שלהם, מכל סוג שהוא", הם אומרים.

למה דווקא עכשיו, בגיל 50+?

"כשהבת הצעירה שלנו התגייסה הבית התרוקן, והשגרה כבר לא הייתה מספיק מעניינת", מסבירה סיגלית את הדחף לשינוי. "הרגשתי שאני קצת קפואה בהתפתחות האישית שלי, וכשיש פחות זמן התעסקות סביב ילדים אז נוצר שפע של זמן פנוי, ומה שיש לישוב קטן להציע כבר לא תמיד היה מספיק טוב עבורי. יש בי יצר סקרנות חזק מילדות, אז לחוות מגורים בארץ זרה עם אנשים שונים נראה רלוונטי בתקופת חיים זו".

"אני הייתי רגיל לעבוד מול חו"ל והעולם הגדול, ובשנים האחרונות מאז שנעשיתי עצמאי אני  מתמקד בעבודה באזור מגוריי, כי להגיע למרכז לוקח שעות", מספר עמית. "חסר לי המפגש עם אנשים בתרבויות שונות והמבט על העולם. בנוסף יש לי חיבור רגשי ותת-מודע עמוק מאוד עם הודו, שלא ניתן להסביר. ככל שהייתי יותר בהודו, עולמי הרוחני הועשר והתחילו מספר קצה חוט לפעילות עסקית - כך נפלה ההחלטה לנסות לגור בחו"ל לתקופה. החלטנו שאנחנו בשלב בחיים שעדיין בריאים ויכולים להתנסות, דבר שעוד כמה שנים עשוי להיות כבר קשה יותר פיסית ונפשית".

סיגלית: "תמיד טיילנו בעולם, אנחנו אוהבים לראות מקומות חדשים ולטייל. האם אנחנו הרפתקנים? לא יודעת. מצד אחד אין לנו רישיון לאופנוע, אנחנו לא עושים בנג'י ולא מטפסי הרים. מצד שני ירח הדבש שלנו היה שבוע של טיול מאורגן במצרים. הספקנו לעשות סיור במזרח גרמניה לפני נפילת החומה, וטיילנו ביפן לפני כעשר שנים כשכולם הזהירו שאי אפשר להסתדר לבד ביפן".

עמית: "יצאנו להודו, ואנחנו מניחים שנחיה שם עד שנתיים, אבל בהחלט יכול להיות גם שזה יסתיים אחרי 3 חודשים. עקב חוקי הוויזה, כל 90 יום צריך לצאת מהודו. יציאה ראשונה תהיה לישראל, לילדים ולמשפחה וקצת עבודה. ביציאות הבאות אנחנו מקווים לצאת לארצות שכנות שאנחנו לא מכירים כמו וייטנאם, סרי לנקה, פיליפינים ועוד.
אנחנו מקווים להכיר אנשים רבים ומרתקים כמו שכבר קרה בנסיעה קודמת. אם נותנים אמון בהודו וקצת מעיזים, מגיעים לפגישות ולהיכרויות מדהימות".

"נהדק זוגיות אחרי 32 שנות נישואין"

"בהודו אוהבים את הישראלים". בני הזוג עשת, צילום באדיבותם

בני הזוג מקווים שמדובר יהיה בחוויית חיים, שגם תתרום לזוגיות שלהם. "נהדק זוגיות אחרי 32 שנות נישואין", אומר עמית. "אני מקווה שאצליח לקדם פעילויות עסקיות. יש הרבה כיוונים ורעיונות אבל בין זה לבין יישום המרחק ארוך, וזה אתגר".

למה דווקא הודו?

סיגלית: "עמית חי חצי-חצי בעולמות החומר והרוח. הוא היה פעמים רבות בהודו בשנתיים האחרונות ויצר קשרי עבודה. זו סיבה אחת. סיבה שנייה היא ההכלה של ההודים לזרים, שהיא ממש מרגשת. בהודו מעריצים את ישראל, וזו גאווה להגיד שאתה ישראלי בניגוד למקומות רבים בעולם שצריך להצניע עובדה זו. בהודו, בגלל שהיא כל כך גדולה, המקומיים אומרים שיש מקום לכולם ואנחנו מרגישים זאת ביכולת להסתובב במקומות הומי אדם כזרים יחידים, ועם זאת לחוש ביטחון אישי".

השניים בחרו לגור בעיר בנגלור, "שהיא הכי מערבית בהודו ומזג האוויר נעים בה כל השנה, כך שלפחות מבחינה זו לא הלכנו למקום קשה מדי לעיניים המערביות שלנו", הם מסבירים.

בבנגלור חיים כ-12-15 מיליון איש, והיא העיר השלישית בגודלה בהודו. "יש כאן הזדמנויות עסקיות רבות לישראלים, ומצד שני כדי להכיר את התרבות שלהם ולהצליח להתקדם ולקדם דברים חייבים, צריך הרבה סבלנות ולגור כאן תקופה. כדי לעשות פה עסקים לא מספיק בשלבים הראשונים להגיע מדי פעם".

ואם אתם שואלים את עצמכם מה עם הפרנסה עד שבני הזוג יצליחו לטוות לעצמם עולם עסקי, התשובה מעניינת מאוד. לסיגלית ולעמית עסקים דיגיטליים, כך שרוב הלקוחות שלהם ימשיכו איתם, לדבריהם, ובנוסף, כאמור, הם רוצים להקים פעילויות עסקיות חדשות בהודו.

"עמית הוא מנטור עסקי ויועץ פיננסי שרוב היעוצים שלו ממילא נעשים בסקייפ, בגלל המרחק ממרכז הארץ, וכך ימשיכו גם בהודו", אומרת סיגלית. "יש לו גם קורסים והרצאות דיגיטליות שנמכרים בשוטף, והשיווק הוא דרך רשימות תפוצה ורשתות חברתיות, כך שאין צורך בנוכחות הפיסית שלו בישראל".

"צריך לקחת החלטה אם לחכות לנכדים או לחדש את עצמנו"

"אפשר לעבוד מכל מקום בעולם". עמית עשת בהודו, צילום באדיבותו

סיגלית מנהלת הוצאת ספרים ומתמחה בפרסום ספרים באמזון, ובעברית בכמויות קטנות. "במשך שנים רוב הספקים שלנו נמצאים ברחבי העולם", אומרת סיגלית, "גם בישראל כל הפעילות היא דרך מיילים, שיחות טלפון וסקייפ, נדיר שנפגשים אישית עם הלקוחות". לשניים יש גם ספרים שפורסמו באמזון - עמית בתחום הפיננסי וסיגלית בתחום אמנות הפסיפס. וזה, הם אומרים, עוד מקור הכנסה שאינו תלוי מקום מגורים.

מה המסר שלכם לאנשים שקוראים את הכתבה ורוצים גם?

סיגלית: "הסיפור שלנו מבחינתנו יכול להוות השראה ולתת כוחות בכמה מישורים: ראשית, אפשר להפוך משכיר לעצמאי בכל גיל. שנינו היינו שכירים - עמית היה שכיר בכיר בתעשייה במשך 20 שנים ופרש בגיל 46, ואז הקים עסק עצמאי. אני הייתי מנהלת גרפיקה בסטודיו לעיצוב ומיתוג, ובגיל 45 עזבתי לטובת חיים כעצמאית, בתחילה בהוראת אמנות הפסיפס ובהמשך בשילוב עם הוצאת הספרים. כשעברנו משכירים לעצמאיים היו הרבה כישלונות ותסכולים בדרך. היינו צריכים לשנות כיוון, היינו צריכים לחוות אי הצלחות – אז אם מאמינים שהדרך נכונה ועושים ניהול סיכונים פיננסי ואישי נכון, אפשר להמשיך, אחרת מאד קל להישבר ולחזור לקיים ולמוכר, שגם כשלא תמיד נעים בו, הוא עדיין פחות מאיים משינוי וחוסר וודאות".

שנית, לדבריהם, הם מעבירים את המסר שיש מגוון גדול של דברים שאפשר לעשות כדי להתפרנס – גם מחוץ לאזור המגורים. " אפשר להיעזר באינטרנט כמקור הכנסה", הם אומרים, "זה לא קל ולא מצליח תוך חודש. צריך סבלנות, נחישות וכיוון - אבל זה אפשרי. כשהילדים עוזבים את הבית, ניתן להחליט שמחכים לנכדים וממשיכים לחיות עבורם, ואפשר להחליט שעכשיו תורנו לחדש את עצמנו. אנחנו מציעים לכולם לבחון מה באמת מתאים להם".

להגשים חלום: האישה שיצאה למסע "מלכת המדבר"

להגשים חלום: תרמילאית בת 64

הארי קרישנה: הזוג שחי בהודו 10 שנים

הזוג שיצא למסע ללא זמן בארה"ב בקרוואן

הטיול הגדול: לא רק אחרי צבא

הצטרפו לקהילת הטיולים של מוטק׳ה