ברכה פישל מציירת בפה

יש אנשים יחידי סגולה שמצליחים להתרומם מעל טרגדיה שפוקדת אותם, ולא רק לעזור לעצמם אלא לעזור לאחרים שיתרוממו גם הם. סיפורה של ברכה פישל הוא סיפור מעורר השראה מהסוג הזה: על כסא גלגלים כתוצאה מדלקת פרקים, היא מצאה נחמה בציור בפה, ונחמה נוספת בפעולות התנדבות מעצימות.

ברכה נולדה ב-1959 למשפחה דתית בשוויץ. חיים טובים, מלאי חופש ופעילות ספורטיבית.  "צללתי, שיחקתי כדורגל, רכבתי על אופני הרים, גדלתי בבית עם הרבה שמחת חיים ואמונה, ששום דבר לא קורה בטעות", היא אומרת, "חינכו אותנו לעזרה לזולת, ולאהבת האחר. אמא שלי תמיד אמרה, שגם אם יש אנשים שלא נראים לנו, אנחנו אף פעם לא יכולים לדעת, אם הם בכלל מלאכים".

כשהייתה בת 15 נפטרה אמה האהובה מסרטן, ובקשתה היחידה מבתה הייתה שתתחתן רק עם יהודי, ושתעלה לארץ ישראל. אחרי שלמדה בשוויץ לימודי אחיות עלתה  ב-1991 עלתה לארץ לבדה ופה הכירה את בעלה. הם חיו תקופה מסוימת בקיבוץ טירת צבי, שם נולדו להם שתי בנות. אבל ברכה לא הרגישה בנוח בקיבוץ והם עברו לגור בטבריה, שם נולדה בתה השלישית. גם טבריה לא הייתה קלה לשוויצרית המקסימה. "מתרגלים", היא אומרת בחיוך. הטרגדיה פקדה אותה שוב כשאחיה האהוב נהרג בתאונת מסוק בשוויץ.

ברכה פישל מציירת באמצעות הפה. צילום: אלבום פרטי

כאבים בידיים וברגליים הפכו לנכות

השנה היא 2006 ברכה מתחילה להרגיש כאבים בידיה ורגליה, ובסיוט הכי שחור שלה היא לא מנבאת את הבאות. "לקח לי כמה חודשים ללכת לרופא. פשוט לא מצאתי את הזמן. חשבתי שאני  פשוט עייפה", היא מספרת, "בסופו של דבר כשבקושי יכולתי לזוז, והכל נפל לי מהידיים, הבנתי שאין ברירה אלא להיבדק. התברר שיש לי דלקת פרקים שפגעה גם בצוואר. המצב החמיר מהר מאוד, בקושי יכולתי ללכת. עברתי ניתוח וכבר הייתי על  כסא גלגלים. חשבתי שזה יסתדר, אבל זה לא קרה.  שלחו אותי לשיקום בתל השומר, ובבית יש לי שני ילדות קטנות, הגדולה בת 12 בלבד. אין לנו בארץ משפחה ולא הייתה ברירה אלא לקחת מטפלת".

ברכה עוד הייתה בטוחה בשלב הזה שהיא חוזרת הבייתה עם קביים אבל המציאות טפחה על פניה והסתבר לה שהיא חוזרת הביתה סיעודית, משותקת מלמעלה עד למטה.

"העולם התהפך לי. אין לי סבלנות לשבת. אני זוכרת את הלילות. לא הפסקתי ולצרוח לקדוש הברוך הוא 'למה אני' 'מה עשיתי שזה מגיע לי', ואז עשיתי איתו עסק שאם הוא נתן לי נכות, הוא מוכרח לעזור לי. היום אני רואה שהוא עוזר לי. גיליתי שיש לי חברים מאוד טובים שהתארגנו ומדי ערב במשך חצי שנה אחד מהם לבקר אותי בשיקום.

ראיתי מסביבי אנשים שהפסיקו לבקר אותם. אצלי לא. בעלי היה לוקח אותי הביתה לסופי שבוע ככה חצי שנה.  עד שחזרתי הביתה".

 
ברכה פישל: חשבה שתחזור הבייתה מבית החולים עם קביים. צילום: אלבום פרטי

איך הגעת לציור בפה?

"שאלו אותי בשיקום מה אני אוהבת לעשות, אמרתי 'לצייר'. שלחו אלי אשה מקסימה מתנדבת שהיה לה בן שהיה משותק והיא בעצמה מציירת. אחרי מותו התחילה ללמד בהתנדבות. למדתי לכתוב ולצייר בפה.

בהתחלה כמובן לא יצא שום דבר ברור, הצבע נפל על המיטה ועל הרצפה, אבל תוך חודשיים כבר הצלחתי לצייר. כל התסכול, העצב, הקושי כל השמחה יצאו בציורים. זה הציל אותי. כל מי שראיתי בשיקום שהוא מדוכדך הבאתי לו ציור. בבית המשכתי לצייר".

היא מציירת יום יום, בעיקר נופים, ופרחים, בשמן, עפרונות ואקרליק וב-2007 הציגה בתערוכה ראשונה, בה מכרה לא מעט ציורים פרי יצירותיה. ב-2013 התקבלה לאירגון לאומי לצייר בפה ורגל. בארץ יש 15 שמציירים עם הפה והרגל. 13 מתוכם מציירים עם הפה.

יצירה של ברכה פישל. צילום: אלבום פרטי

מה הכי קשה בלצייר בפה?

"היום זה כבר כמו הידיים. משתמשים עם השרירים של הפה. טכניקה שלומדים אותה. צריך להחליף מכחולים בתדירות גבוה יותר כי העץ של המכחול מתפרק מהמגע התמידי עם הרוק".

היום  ברכה מעבירה הרצאות בנושא, ולפני חמש שנים התחילה בפעולות התנדבות בעיקר בבתי אבות ובראשם רשת עמל ומעבר.  "היה לי זמן והרגשתי שאני צריכה לעשות משהו נוסף", היא אומרת, "אני מבקרת אנשים שאין להם מבקרים. זה התחיל עם שלושה אנשים היום זה מחלקה שלמה. פעם אחת בשבוע, אני יושבת עם קבוצה ומציירים ביחד. פתאום יוצא משהו דרך הציור. הם עם הידיים ואני עם הפה.

העברתי פעם הרצאה לפני נכי צה"ל וקיבלתי מאחד הנכים ציור שהוא כולו עיגולים וקווים שעבד עליו שעות ארוכות. זה היה מאד מרגש. אני שומרת עליו. זה מאמץ גדול, אבל שווה לראות את השמחה. אם אני מגיעה לשם עצבנית ומתוסכלת, כי משהו נפל לי ולא הצלחתי להרים, אני חוזרת משם מאושרת. אין גבול למה שאפשר לעשות על כסא גלגלים, הכל בראש שלנו. כל אחד יכול בחמש דקות מזמנו לעשות טוב בלב. המתנה שלי היא שיש לי תמיכה גם מהמשפחה, וגם מהחברים ולא לכל אחד יש את זה".

יצירה של ברכה פישל. צילום: אלבום פרטי

האם את במצבך נעזרת בעובדת זרה?

"בהתחלה חשבנו שזה רעיון טוב, ואז אחרי העובדת החמישית הבנו שזה לא בשבילנו. אחת לקחה את הכסף, אחת רצתה לשטוף את הכביסה בבריכה, אחת החליטה שהיא לא רוצה לטפל בבנות. לקחנו מטפלת ישראלית מכוח אדם וגם זה היה ניסיון לא מוצלח. לא רציתי 24 שעות של צל שכל הזמן עומד מעלינו. היום יש לנו רק עובדות ישראליות לפי הצורך".

מה את אומרת לאנשים שפתאום מוצאים את עצמם נכים ולא מצליחים לצאת מהדיכאון?

"לחפש מה הם אהבו לפני שזה קרה להם, ולבדוק אם אפשר להמשיך לעשות את זה בדרך אחרת. הכי חשוב להמשיך בשגרה. אם יש בת מצווה, לא לוותר גם אם זה לא נגיש פשוט לדאוג שזה יהיה נגיש. זה קורה לי שאני מגיע למקום, ולמרות שאני תמיד מתקשרת לפני, כדי לברר נגישות, מסתבר שהם שכחו שיש שלוש מדרגות. אז צריך להרים אותי.

תתנדבו, התנדבות תורמת לא רק לאנשים, אלא גם לעצמכם. לפני שהבנות שלי יצאו לשרות לאומי רציתי שהם יראו מה זה שלג אז נסענו בחורף לשוויץ. היה קשה, אבל זה אפשרי. זה לא בושה להיות על כיסא גלגלים, וזה לא סוף העולם. להמשיך הלאה. רק לא לשבת בבית ולהיכנס לדיכאון.  אז אם מישהו  צריך להאכיל אתכם במסעדה, אז צריך. מה לעשות.  כן סביר להניח שמישהו יסתכל עליכם, זה בעיה שלהם לא שלכם".

סדנת ציור ב"עמל מעל ומעבר". צילום: אלבום פרטי

מה מצבך הבריאותי כיום?

"יש לי עדיין בעיה עם כאבים קשים ואין לזה כל כך פתרון. יש לי לפעמים תנועות לא רצוניות ודברים נופלים לי מהיד. אם נופל צבע שחור על הרצפה זה לא נעים, אבל יש לי הומור ואמונה זה מציל אותי".

מה החלום שלך?

לצנוח ממטוס ולראות את העולם מלמעלה, לשוט עם ספינה לנורווגיה או אלסקה עם קרח. אלה החלומות שלי".

מורה בן 91: הפוש של נפתלי שטרן

7 הנשים המצליחות בעולם

בחירת מוטק'ה: 10 הנשים הבולטות בישראל

5 נשים שהגיל עושה להן רק טוב

גירלס פאוור: מהפכת הנשים המבוגרות

טורפות את החיים: קהילת נשים מעל 50

הצתה מאוחרת: התפרסמו אחרי גיל 45

5 סלבס שהצליחו לעצור את הזמן

60 זה ה-40 החדש

סופרגירלס: הפגנות הנשים הגדולות בהיסטוריה

מחפשים עבודה? הצטרפו לקהילת "הצעות עבודה" של מוטק'ה

מחפשים עבודה מעל גיל 50? הצטרפו לקהילת הצעות העבודה של מוטק'ה