הכלב שלי - החבר הכי טוב שלי

כשהיא אוספת את התוצרת של כלבתה ברנדי מהמדרכה, רויטל (טלי) למפרט, לא נגעלת וגם לא מתמרמרת. "זה כמו להחליף חיתול לילד שלך", היא נותנת תשובה שקשה להתווכח איתה. "כשאתה אוהב ומכיל, הדברים האלה שוליים, בוודאי ביחס למה שאתה מקבל מהיחסים".

למרות שהכלבה ברנדי נוטה גם להשאיר שערות על הספה ובעונה הגשומה טביעות של בוץ על הרצפה וכשעוזבים אותה לבד בבית היא יודעת לעורר רגשות אשמה, למפרט בת ה-58, אדריכלית פנים המתגוררת ביפו, לא מצטערת לרגע שאימצה לפני שבע שנים את הרועה הבלגית, אז יצור כחוש ואומלל שנאסף ל"אגודת צער בעלי חיים בישראל" בתל אביב. "היא החברה הכי טובה שלי" היא אומרת, "אני מודה לה כל יום"

על מה?

"על זה שהיא כלבה מקסימה, שהיא נותנת לי חום, על זה שהיא מוציאה אותי מהבית כל יום. בזכותה אני מכירה אנשים, בזכותה אני שותפה בדינאמיקה המיוחדת שנוצרת בין בעלי כלבים ברחוב. אני נחשפת ומעורבת בחברויות עם אנשים, שבנסיבות אחרות לא הייתי מכירה.

אנשים בגילים שונים, מתחומים שונים, אחד אמן, אחד איש הייטק. היא לוקחת אותי לטייל במקומות קסומים, על חוף הים, בפארק ליד הנמל. אנחנו הולכות לגינות כלבים, לחוף הכלבים. בזכותה אני רואה את השקיעות הכי יפות בארץ".

רויטל למפרט וברנדי. בזכות הכלבה ראתה את השקיעות הכי יפות. צילום: חיים שוורצנברג

למפרט, נשואה, אם לבן וסבתא לשלושה, גידלה כלבים בעבר, אבל אחרי שכלבתה הקודמת אנדי נפטרה בגיל 17, התקשתה לקחת עוד כלב. "יש תמיד את ההתלבטות", היא מסבירה, "אחרי שהכלב שלך הולך פתאום את לא צריכה לדאוג לאף אחד, לא צריכה להוציא לטיולים, הבית יותר נקי. מצד שני, זה עצוב".

כעבור כמה חודשים נשברה ואימצה את ברנדי. "אנדי הייתה רועה גרמנית מעורבת ורציתי משהו דומה, להמשיך עם הסוג שאני מכירה ואוהבת. יש לי גינה ותמיד גידלתי כלבים גדולים. הם אלה שמדברים אלי. שכנה שלי היא מתנדבת ב'צער בעלי חיים' וביקשתי ממנה שתודיע אם מגיעה אליהם כלבה כזאת.

תוך שבועיים היא הרימה טלפון. הגעתי לשם ושמחתי שאני יודעת מה אני לוקחת ולא צריכה להיכנס לכלבייה ולראות את כל הכלבים, זה קורע. למזלי כשהגעתי בדיוק יצאו איתה לטיול ומייד אמרתי שאני לוקחת אותה, כבר הייתי מוכנה נפשית".

ברנדי, הסתבר לה, היא בכלל כלבה גזעית, רועה בלגית מזן נדיר, מה שלא עזר לה לקבל טיפול נאות בתחילת חייה. "היא הייתה רזה ומצומקת, בת עשרה חודשים ומאיך שהיא נראתה הייתי בטוחה שהיא כלבה מעורבת. הבנתי שהיא הגיעה מבית עם ילדים, אבל קשרו אותה בחצר והזניחו אותה".

איך נוצר הקשר ביניכן?

"זה לא היה מיידי. הרועים הבלגים מאוד קשורים לבעלים ובהתחלה היא כאילו סירבה להיקשר אלי, אולי חשבה שאני רק עוד תחנה בדרך. מכיוון שהיא גדלה בחוץ, כשהכנסתי אותה הביתה היא הייתה נורא מבוהלת, הרגישה שאסור לה להיות שם. כשנתתי לה אוכל במטבח, היא עמדה בפתח והרכינה את הראש. בטיולים הראשונים ראיתי שהיא מחפשת את הבעלים הקודמים שלה. כשהייתה רואה ילדים, היא הייתה רצה אליהם.

"היא גם לא בדיוק ידעה ללכת עם רצועה ונורא משכה אותי והיה צריך לבנות אצלה הבנה, שאני החברה החדשה שלה. היא הייתה מאוד שונה מהכלבה הקודמת שלי, ממש הפוכה באופי, אז גם אני הייתי צריכה ללמוד אותה ולא לעשות השוואות".

יש גם חסרונות בגידול כלב?

"כשאתה נוסע לחו"ל, צריך כמובן שמישהו יטפל בו, אתה חייב לצאת איתו כמה פעמים ביום, אם בא לך או לא, להאכיל, לדאוג, לשלם לווטרינר. השאלה האם אלה חסרונות. אימא שלי למשל מרחמת עלי שאני צריכה לנקות הרבה את הבית, אבל אני לא מרחמת על עצמי. נכון, יש קצת לכלוך ובעונות המעבר נשירה של הפרווה, אז אני מטאטאה יותר את הבית. היום יש לי איי רובוט דייסון והכול בסדר. גם אם היה ילד בבית, היו פירורים על הספה".

כלב בבית מעניק תחושת ביטחון?

"לדעתי כן. בעלי נוסע הרבה ואני לא טיפוס פחדן, אבל יחד עם זה, כשיש איתך מישהו בבית ואתה לא לבד, זה מחמם את הלב. היא גם באמת כלבת שמירה ומאוד ערנית. אז כן, זה נותן תחושת ביטחון".

כשהיא נשאלת מה היא אוהבת אצל הכלבה שלה, למפרט לא יודעת מאיפה להתחיל. "היא מצד אחד נקבת אלפא ובוסית עם כלבים אחרים ומצד שני נורא אימהית לגורים. אם היא רואה כלב עם רצועה, היא לוקחת את הרצועה בפה ומתחילה להוליך אותו. מאידך, יש לה מאניה לרדיפת חתולים. היא לא תוקפת אותם. פעם כשחתול נעצר וסירב לברוח ממנה, היא ממש דחפה אותו להמשיך לרוץ.  

"בבית היא עוקבת אחרי בין החדרים, כל הזמן בקשר עין וכשאני יוצאת לטיול משותף עם בן זוגי, היא מאושרת. כשהנכדים בני השמונה והשש מגיעים, הם משחקים איתה במחבואים ולא מבינים איך היא תמיד מוצאת אותם. הם נורא אוהבים אותה, היא האטרקציה המרכזית אצלנו בבית. מלטפים, זורקים לה כדור, מטיילים איתה והיא מגיבה אליהם נהדר". 

תוחלת החיים הקצרה יחסית של כלבים, מבטיחה פרידות כואבות, זה הרתיע אותך?

"יש לי חברה שלא לוקחת כלב, כי היא חוותה פרידה ולא מוכנה בשום אופן לעבור את זה שוב. אני לא חושבת שזו סיבה. זה כמו שהתאכזבת מאהוב ואת מחליטה לפסול התאהבות מחדש. אז יש גם פרידה, אבל ימי האושר שהיא נותנת לי שווים את זה".

את ממליצה לאנשים מבוגרים לקחת כלב?

"בוודאי. זה הגיל. כשיש ילדים קטנים בבית זה יותר מסובך. לרדת מהבית עם עגלה, ילד קטן וכלב, זה סיפור. כשאת מבוגרת והילדים עזבו, הכלב הוא כמו ילד. הוא גם מוציא אותך, גם יש לך במי לטפל והוא גם מחזיר כל כך הרבה אהבה". 

"כלב אחד זה לא מספיק"

קרן כץ עם סילי ווילי. צילום: אלבום פרטי

קרן כץ, בת 50 מתל אביב, גרושה ואם לשניים, העוסקת בהדמיות תלת מימד לאדריכלים, היא גם אם גאה לסילי ו-ווילי, בולדוגית צרפתית מעורבת וג'ק ראסל מעורב. שניהם, למרות הייחוס למחצה, אסופיים.

"בילדות גדלתי עם כלבים", היא מספרת, "אבל הייתה לנו חצר. כשעברתי לגור בתל אביב, נראה היה שגדול עלי לגדל כלב בדירה והיו שנים שגם לא יכולתי אובייקטיבית. בבית בקומה רביעית בלי מעלית ועם ילדים קטנים, זה לא היה בר ביצוע.

"כשהילדים גדלו ואחרי שהתגרשתי, הבן שלי לחץ שניקח כלב, אבל זה היה קורה גם בלעדיו. אימצתי את סנוצ'י ז"ל, גורת טרייר מתוקה מעמותת 'המלאכים של רקסי' והתברר לי שזה הרבה פחות קשה ממה שחשבתי, מה גם שעברתי לדירה בקומת קרקע עם חצר. בהמשך אימצתי את סילי, שמישהו רצה למסור. אחרי שסנוצ'י רצה יום אחד לכביש ונדרסה לצערי, אימצתי גם את וילי, שהיה בבית אומנה בעמותת 'חברים לחיים'".

כלב אחד לא מספיק?

"לדעתי לא. סילי הייתה נורא עצובה לבד אחרי שסנוצ'י מתה והיה לי חשוב שיהיה איתה עוד מישהו שדובר 'כלבית'. זה היה צעד נכון. וילי הוא מאוד אנרגטי, הוא מריץ אותה כי היא קצת עצלה והוא מאוד שיפר לה את מצב הרוח".

 
סילי, ווילי וחתולת המשפחה. צילום: אלבום פרטי

להיות בעל כלב, כץ גילתה במהרה, זה להיות חלק מקהילה. "הכלבים פתחו בפניי עולם חדש", היא אומרת. "כשאת הולכת עם כלב ברחוב, אנשים תמיד מגיבים. הכרתי בזכות הכלבים המון חברות חדשות, כי סילי היא כלבה שניגשת לכל אחד והיא מאוד מיוחדת. אנחנו רק יוצאים לחצר שגובלת ברחוב, וזה קורה.

יש פה כמויות אדירות של כלבים ואתה מוצא את עצמך עומד כל הזמן ומדבר עם בעלי כלבים. אם לא הייתי צריכה לעבוד, הייתי יכולה לעמוד כל היום ברחוב ולקשקש עם אנשים. מתחילים לדבר על הכלב, הכלבים עצמם יוצרים חברויות ולפעמים זה מתפתח לקשר".   

ישנה עם הכלבים במיטה

כשהלילה יורד, סילי ווילי קופצים על המיטה הזוגית ומתכרבלים לצידה. "נכון שאם היה לי בן זוג, זה היה יותר מסובך", היא אומרת, "אבל כרגע, כיף שיש מישהו לידי במיטה. לא לכל אחד זה מתאים, אבל אני פיתחתי אדישות מסוימת ללכלוך, שערות כלבים וחול. אז אני מחליפה מצעים כל כמה ימים".

מה הכי כיף לעשות איתם?

"לשבת על הספה מול הטלוויזיה וללטף אותם. אני גם מאוד אוהבת להסתובב איתם בחוץ. אני רואה דברים חדשים, הולכת למקומות שלא הייתי הולכת בלעדיהם. אני גם מרגישה הרבה יותר בטוחה איתם בבית, אני יודעת שהם ישמעו כל רחש ויתריעו. חוץ מזה, כלב מכריח אותך לקחת אחריות. אתה לא יכול להיכנס למיטה ליומיים ולשכוח מהעולם.

נכון שהחיים שלהם קצרים יחסית לשלנו ויש פרידות, אבל זה חלק מהעניין ותמיד אפשר לאמץ עוד כלב. יש כל כך הרבה כלבים להציל".

מרטין ודייזי - לא זזים אחד בלי השנייה

מרטין ודייזי. צילום: אלבום פרטי

מרטין בן ה-76 וכלבת הלברדור הקשישה דייזי, הם מיושבי הקבע בקפה שטמפפר בנתניה. לקראת צהריים הם מגיעים לכאן, הוא נהנה מכוס אספרסו, היא מהשמש החמימה ומחברת בעליה וכולם מרוצים. הם נפגשו ביום אימוץ של עמותת "הרצליה אוהבת חיות" סניף נתניה רק לפני חמישה חודשים וכבר הם החברים הכי טובים.

הוא יליד לונדון, עלה ארצה ב-1974 לאחר שהגיע לכאן בנעוריו כמתנדב. הוא חי כמה שנים בקיבוץ בעמק חפר, התחתן שם בשנית והביא לעולם בן וכיום הוא סבא לשני נכדים וחי בגפו בנתניה, כלומר לא לגמרי. גם דייזי נמצאת שם. "חיפשתי כלב די הרבה זמן", הוא מספר בעברית מתובלת באנגלית. "הגעתי לכלביית נתניה כמה פעמים ולא מצאתי את מה שרציתי. העדפתי כלב מבוגר, רצוי לברדור כמו שהיה לי פעם.

"לא רציתי לחנך גור. התאים לי כלב שקט שכבר יודע להתנהג ולא יהרוס לי את הבית כשאני יוצא. יום אחד הגעתי לכלבייה ודייזי הייתה שם. כשראיתי אותה ושמעתי שהיא בת שמונה, החלטתי שזהו זה".  

מרטין ודייזי: סדר יום משותף וקבוע. צילומים: עדי כץ

כמי שגדל על ברכי החינוך הבריטי, למרטין וכלבתו יש סדר יום קבוע ומובנה וההוראות בבית ניתנות באנגלית, עניין שדייזי הצברית הסתגלה אליו די מהר. "אנחנו יוצאים לטיולים בשעות קבועות, הארוחות שלה הן בשעות קבועות והיא כבר מכירה היטב את סדר היום", הוא מספר. "יש לה שתי מיטות, אחת ליד המיטה שלי בחדר שינה ואחת מאחוריי בחדר העבודה. היא אוהבת להיות קרובה אלי כל הזמן, הולכת אחריי מחדר לחדר ומתסכלת עליי בעיניים גדולות, כאילו מנסה לנחש את הצעד הבא שלי".

גם ברחוב היא לא זזה ממנו, הוא מספר, אפילו בלי סיוע של רצועה, כל זאת, עד שהיא נתקלת בחצי סנדוויץ' או כמה צ'יפסים עבשים על המדרכה. "כמו כל לברדור, היא אוכלת כל מה שהיא מוצאת, ממש שואב אבק", הוא מתלונן. "פעם או פעמיים היא כבר אכלה רעל והייתי צריך לקחת אותה לווטרינר לשטיפת קיבה. ויש לה עוד בעיה, היא אוהבת לרדוף אחרי חתולים. חוץ מזה, היא מושלמת".  

מה היא עשתה לחיים שלך?

"אני חושב שלא יצאתי כל כך הרבה מהבית ולא הלכתי ברגל כל כך הרבה כבר שנים, כמו שאני עושה מאז שהיא אצלי וזה מצוין לדיאטה ולבריאות. שמירה זה אמנם לא הקטע שלה ואם היא נובחת, זה רק על חתולים ועדיין הנוכחות שלה בבית נותנת תחושה של ביטחון. חוץ מזה, איתה אני אף פעם לא לבד".

 בעלי כלבים - בריאים יותר, וזה מוכח

כלב מזדקן: כך תטפלו בכלב המבוגר

למה כדאי לאמץ בעלי חיים גם בגיל מבוגר

איך לעזור לבעל חיים עם מוגבלות גופנית

בטוח בבית: עוד סיבה לגדל כלב

כלבנות גזעית: תחביב מלא שמחה

"כלב זה לא טרחה. זה כיף"

 לטוס לחו"ל עם הכלב

אוהבים בעלי חיים? הצטרפו לקהילת אוהבי חיות של מוטק'ה