הסוד לאריכות ימים: לא להפסיק ללמוד

ללמוד, כל החיים. זו ההמלצה העיקרית העולה מספר חדש בשם "היבטי בריאות וזקנה – בפירוש כלי יקר לתורה", שכתב ד"ר אפרים יאול, ראש המחלקה הגריאטרית לסיעוד במרכז הרפואי "הרצוג" בירושלים, ומרצה בפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית.

"אנשים פוחדים מהזקנה כי היא סובלת מבעיית תדמית", אומר ד"ר יאול. "הזקנה נתפסת כתלות, כמוגבלות, כסעודיות. כששומעים שאני רופא גריאטרי, אנשים אומרים לי 'שלא נגיע אליך'. אני אומר, 'אדרבא, תגיעו אלי, אבל על הרגליים ובראש צלול'".

כשמדברים על זקנה, הוא מדגיש, מתייחסים כיום לתקופת חיים ארוכה. "כיום צפויות למרביתנו כ-30 שנה של חיים כ'זקנים'. מדובר בתהליך פיזיולוגי מתמשך, ששותפות בו כל מערכות הגוף, אבל בניגוד לתהליכים של תחילת החיים, כאן הכיוון הוא לא צמיחה וגדילה, אלא דעיכה.

"בספר אני מסביר שלמרות זאת, ככל שנגיע לזקנה עם יותר עתודות תפקודיות, כלומר שרירים שלא איבדו מסה ועצמות שלא איבדו סידן, נוכל להאט או לדחות את התהליכים האלה.  

"כך גם לגבי המוח. אם נשמור עליו בעזרת לימוד ותחזוקה ונחדש לעצמנו ברמה יומיומית, נקטין את הסיכון לירידה קוגניטיבית ודמנציה. אני יכול להעיד על עצמי, שהוצאה של כל ספר חדש היא עבורי הזדמנות ללמוד ולהתפתח. כשאני לוקח על עצמי להעביר הרצאה על נושא שלא עסקתי בו, מבחינת השימוש במוח זה חשוב".

"הזקנה: השנים הזוהרות ביותר בחיים"

 [#middleBanner] 

בספר, המשלב מדע ויהדות, מצא ד"ר יאול, אדם מאמין, תשובות לסוגיות הקשורות בזקנה בכתבי "בעל הכלי יקר" של רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, מחכמי פולין במאה ה-16, שהתייחס רבות לנושא. בספר החדש, שקדמו לו ספרים נוספים בנושא זקנה, ד"ר יאול משלב את הידע ואת הניסיון המקצועי כרופא גריאטרי, יחד עם משנתו של החכם היהודי הקדום (שכינויו נלקח מספרו "כלי יקר"). התוצאה: סוג של מדריך, המתאר את אתגרי הזקנה ומציע דרכי התמודדות עמם.     

"רבי שלמה אפרים מלונטשיץ שבה את לבי, כי הוא אומר שהזקנה היא תקופה של קניית חוכמה ושלמות, השנים המושלמות והזוהרות ביותר בחיים", מסביר ד"ר יאול את הבחירה בכתבי ההוגה מהמאה ה-16.

אך עם כל הכבוד להשקפה האופטימית על הזקנה, כדי להמשיך ולפתח את המוח בגיל המבוגר, יש לבוא עם הכנה מוקדמת. "אם יש לאדם בסיס של השכלה, הוא יכול להמשיך לבנות עליו גם בזקנתו", אומר ד"ר יאול. "אבל אם אדם לא קרא כל החיים ועסק בעבודה רוטינית שלא מצריכה מחשבה, מצבו קשה יותר".

במהלך עבודתו נחשף ד"ר יאול למחקרים, המובאים גם בספרו, המצביעים על כך שבעלי השכלה גבוהה יותר מוגנים יותר מדמנציה מאשר בעלי השכלה נמוכה. "לא מדובר רק בהשכלה הפורמלית שאדם קנה לעצמו בצעירותו, אלא במידה שבה הפעיל את המוח לאורך כל השנים", מסביר ד"ר יאול. "האם הוא חי באווירת לימוד וגילוי, לא משנה באיזה תחום, או שנכנע לשגרה".

"הלימוד נותן משמעות לחיים ומכניס שמחה"

לא רק לקרוא או להקשיב לחומר חדש, אלא לפתח דיון סביבו. צילום: Shutterstock

ב"אווירת לימוד וגילוי" ד"ר יאול מתכוון לפעילות הכוללת קליטה של מידע חדש, אך גם עיבוד שלו. "להקשיב או לקרוא זה לא מספיק", הוא אומר, "צריך גם להפנים את החומר ולדעת לשלוף אותו. בלי יכולת לשלוף, אין לזה ערך. נכון שצריך המון אנרגיה כדי לקלוט ולהפנים חומר חדש, אבל זה הכרחי".

אנשים דתיים הלומדים מדי יום דף גמרא, נמצאים לדבריו במסגרת המחייבת אותם להפעיל את המוח, אבל גם מי שלא חובב את הז'אנר, יכול ליצור לעצמו מסגרות לימוד מתאימות. "אדם צריך להמשיך ללמוד גם בזקנתו. לקחת חוג בהיסטוריה, באמנות. חשוב ללמוד ביחד עם אחרים, בגלל העניין החברתי והיכולת לקיים דיון", הוא אומר.

"הלימוד גם נותן משמעות לחיים, מכניס שמחה ותורם לאיכות החיים, ולא משנה אם זה דף גמרא או שיעור במוזיקה. הדגש הוא על החידוש המתמיד. לכתוב כל יום שורה חדשה, אפילו אם היא תימחק אחר כך".  

בכתבי "בעל הכלי יקר" מצא ד"ר יאול התייחסות גם לנושא הבריאות בגיל השלישי, שבו הוא עוסק בספרו, וגם לאחד המשברים הקשים בגיל המבוגר - התאלמנות. "האבל, לפי משנתו של רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, צריך ללכת ולהתמעט", מסביר ד"ר יאול. "תחילה המתאבל נסער ובוכה וזה טוב, לא צריך לעצור את הרגשות. לאחר מכן מגיעה ההשלמה וההבנה שזו דרכו של עולם. היהדות נותנת לאדם את ימי השבעה, ולאחר מכן את השלושים ואת יום השנה, כדי לעבד את האבל.

"ימי השבעה נועדו לדבר על המת, לבכות ולהביע רגשות. אני רואה לפעמים בסיטואציות האלה אנשים שיושבים ומדברים על פוליטיקה ועל ענייני דיומא, בזמן שמה שהאבלים זקוקים לו הוא לדבר על האובדן. שיחות חולין כהסחת דעת אינן טובות במהלך השבעה. זה הזמן לבטא את הקושי, לא להסתיר ולשחק את החזק, כי אחר כך המשקעים יעלו ובצורה לא חיובית".

"הטיפול הסיעודי לא צריך ליפול על המשפחה"

 ד"ר אפרים יאול. צילום: באדיבות המרכז הרפואי הרצוג בירושלים

לדבריו, כשהאובדן מכה באדם בגיל מבוגר, הוא מאד פגיע וזקוק לתמיכה. "יש אנשים שניזוקים מזה בריאותית והולכים לעולמם זמן קצר אחרי בן הזוג", אומר ד"ר יאול. "יש שנכנסים לדיכאון מתמשך, ואחרים בורחים למערכת יחסים חדשה. כשמקבלים עזרה, אם מבני משפחה ואם מאנשי מקצוע, אפשר לעבור את תהליך האובדן בצורה בריאה".  

בספר מתייחס ד"ר יאול גם ליחסים הבין-דוריים במשפחה. "אני פוגש הרבה אנשים שלא מסוגלים לקחת החלטות עבור הוריהם הזקנים, הסובלים מירידה קוגניטיבית, אבל אין מכך מנוס", הוא אומר. "מגיע השלב לחילופי תפקידים, למרות הקושי לקבל את העובדה שאבא החזק, שתמיד קיבל החלטות, כבר לא מסוגל לזה".

אבל גם במקרים הפוכים נתקל ד"ר יאול לא אחת. "יש לצערי מקרים של ניצול כלכלי של הורים קשישים על ידי הילדים", הוא מספר. "זה קורה גם כשההורים צלולים, ועל אחת כמה וכמה כשהם לא. אני ממליץ להורים שמתפקדים לא לחלק את הירושה בחייהם, ולשמור על כספם ועל משאביהם, כי יזדקקו להם".  

מנגד, ד"ר יאול לא ממליץ לילדים להביא הורה מוגבל אליהם הביתה. "הטיפול הסיעודי לא צריך ליפול על המשפחה, ובוודאי לא כך היינו רוצים לזכור את ההורה", הוא מסביר. "אם ההורה זקוק לתמיכה, שלמו לסיעוד, גם איכות הטיפול תהיה טובה יותר. כמובן, אל תשכחו לבקר את אמא, לשיר איתה שירי ילדות, ללטף, לספר לה על הנכדים ולהראות תמונות. אל תספרו לה את הצרות שלכם. פשוט תהיו ביחד". 

אבא שלי בסדר: לטפל בהורים המזדקנים

יצאנו לפנסיה, מה עכשיו?

84% מבני הגיל השלישי מרוצים מחייהם

7 טיפים שיעזרו לכם לשפר את הזיכרון

יוצאים לעבוד אחרי הפרישה

לשמור על הנכדים? לא תודה 

להגשים חלום: בנות ה-70 שהפכו לשחקניות

ניקיון הנפש: מהי יציאת מצרים האישית שלכם?

10 דרכים טבעיות להפחית כולסטרול

לימודים מאוחרים: האוניברסיטה לגיל הזהב

להשתלב בשוק ההייטק אחרי גיל 60

שנה חדשה, התחלות חדשות

הצטרפו לקהילת הבריאות של מוטק'ה