הסיפור שלנו: לכתוב אוטוביוגרפיה

לכל אחד מאיתנו יש סיפור, אבל הוא מסופר, אם בכלל, בפיסות קטנות של חוויות וזיכרונות. כדי להשאיר משהו ממשי יותר אחרינו, שיהיה ערוך ומקיף, עם דגשים נכונים, כדאי להתחיל לאסוף מסמכים, תמונות ויומנים אישיים ובעיקר להתחיל לכתוב. אולי בסוף ייצא מזה ספר. לדברי חני ברוכין, מנחת לכתיבת סיפורי חיים המשמשת כאחת ממנהלי קהילת כתיבה יוצרת, שירה ופרוזה במוטק'ה, כל אחד יכול לכתוב על חייו ובכל גיל. "צריך רק רצון להעלות את הדברים על הכתב. מובן שחשוב תחילה להגדיר את מטרת הכתיבה. האם המטרה היא העברת המורשת המשפחתית לדור הבא, פרסום ברבים של סיפור חייך או סיפור מחייך וכדומה. מטרת הכתיבה תגדיר, בסופו של דבר, את האופן שבו הדברים ייכתבו". למי שחוששים שלא יזכרו את הדברים כהווייתם אומרת ברוכין שאוטוביוגרפיה לא חייבת להיות נאמנה לחלוטין לאירועים ההיסטוריים. "אנשים חוששים שלא ידייקו ויספגו ביקורת, אבל אפשר להחליט גם על ביוגרפיה ספרותית, שמבוססת על הזיכרון ושהנאמנות שלה למציאות היא יחסית". אוטוביוגרפיה גם לא חייבת בהכרח להיות ערוכה כרונולוגית. "אפשר להעלות על הכתב אירועים מתקופות שונות בחיים, שיאים, הישגים בתחום מסוים. הכתיבה יכולה להתרכז בנושא מההווי המשפחתי. אפשר להתחיל מאלבום התמונות המשפחתי ומשחזור סיפוריהן של הדמויות". מי שרוצה לדייק בפרטים חייב להתחיל בעבודת תחקיר. "ניתן למצוא חומרים על התקופה ועל המקומות השונים המוזכרים באוטוביוגרפיה ולשלב בטקסט עובדות ותיאורים ואפילו ראיונות עם מומחים או עם דמויות הקשורות בנושא". ואם אתם רוצים לרתק לסיפורכם מעגל רחב יותר של קוראים מלבד הקרובים והמכרים, ברוכין ממליצה להיעזר באמצעים ספרותיים. "לא הסיפור הוא העיקר. כל סיפור יכול לעניין כל אחד אם הוא כתוב וערוך בצורה מרתקת ומסקרנת. אם למשל מתחילים בנקודה בהווה וחוזרים לעבר, אם משלבים דיאלוגים בין הדמויות שמחייה אותן, ואפשר להיעזר לשם כך במנחי כתיבה ובעורכי תוכן". "לפני שניגשים לכתוב צריך לשאול את עצמנו למה חשוב לנו לספר ולמי", אומרת הסופרת ואשת התקשורת אדיבה גפן, המעבירה גם היא סדנאות כתיבה. "כדאי לחשוב על המבנה. האם אני רוצה לספר הכול מההתחלה או להתמקד בתקופה מסוימת, מה לכלול ומה להשמיט. חשוב להיות כן בכתיבה, אמיתי והוגן. גם רגעים פחות נעימים הם חלק מחיי". מהבחינה הטכנית העבודה מתחילה בראשי פרקים. "כדאי להוסיף כמה מילים על כל פרק, כדי שנוכל לבנות סביב זה את הסיפור. חשוב למצוא בתוך הסיפור הגדול את הרגעים המרגשים ואת האירועים המיוחדים ולבנות רגע שיא, שהוא לא רק שיא עלילתי, אלא שיא רגשי. יש לקחת בחשבון שאם אנחנו כותבים על אחרים, הם עלולים שלא לאהוב את הדרך שבה הצגנו אותם. אפשר להתייעץ ולהראות, אבל חשוב לשמור על העיקרון שזהו הסיפור שלי ואני הוא זה שכותב אותו". גם אם אתם ממש לא מעוניינים או לא מסוגלים לכתוב, תוכלו להוציא ספר על חייכם. רוני צפריר, מו"ל המתמחה בין השאר בהוצאת ספרים אוטוביוגרפיים, משדך לסרבני הכתיבה "סופר צללים" המגיע לביתם לכמה פגישות, מראיין ומעלה את הסיפור על הכתב, ולעתים אף עורך את התחקיר הנדרש לעיבוי הטקסט. לצד התיעוד, צפריר ממליץ לאסוף יומנים אישיים, מכתבים, תמונות וקטעים שכתבתם בעבר, כחומר גלם ראשוני. בהוצאת הספרים יערכו את החומר והוא יעבור שכתוב והגהה על ידי עורכת לשונית, כשהלקוח מעורב בכל השלבים ועובר על כל הטיוטות. לדבריו, לדור של בני ה-70 ומעלה של ימינו יש סיפור ייחודי שחשוב להנציח. "זה הדור שנמלט מהשואה, עלה לארץ, הקים את המדינה ונלחם בכל המלחמות. הוא רוצה להשאיר את המורשת שלו לדורות הבאים, ויש לו מה להשאיר. אפשר ללמוד מהסיפורים של האנשים האלה מה זו פטריוטיות אמיתית ומהי אהבה אמיתית לארץ, וגם את העובדות ההיסטוריות, בלי המסננים של משרד החינוך". ספר על חייו של ראש משפחה הופך לדבריו, מעבר לתיעוד ההיסטורי, גם לאלבום משפחתי ולחוליה מקשרת בין בני המשפחה. "אנשים סיפרו לי שהם נוהגים להקריא קטעים מהספר על סבא או סבתא במפגשים משפחתיים". גם לתהליך התיעוד עצמו יש ערך מוסף. "אני רואה אנשים שחיים שוב את הנעורים, שחוזרים לימים היפים. יש מקרים שבהם הכתיבה פותרת תסבוכות או מעלה סודות ישנים, ובשלב הזה של החיים רוצים להתנקות". גם למי שחושב שאין לו מה לספר, הוא ממליץ לשבת ולכתוב כל יום זיכרון קטן. "העיסוק בעבר מעורר זיכרונות רדומים. פגשתי אנשים שהתחילו לכתוב וכבר אחרי חודש גילו שיש להם ספר כתוב. גם מי שחי בתחושה שהוא לא מסוגל להעלות מילים על הכתב צריך רק להתחיל. בצד הטכני של העריכה והכתיבה יש אנשי מקצוע שיטפלו".
עוד על כתיבה ותיעוד:

רות מילרד: אף פעם לא מאוחר להתחיל לכתוב

סדנאות כתיבה: דרך נוספת להתבטא וליצור

תיעוד סיפורי חיים: איך עושים את זה נכון

לקהילת כתיבה יוצרת, שירה ופרוזה:

לחצו