העיתון שנכתב ומופק על ידי גמלאים, למען גמלאים

בשיתוף מפעל הפיס

אם אתם גמלאים תושבי נתניה, סביר להניח שאתם מכירים היטב ואף קוראים בהנאה את "60 פלוס" – העיתון המקומי שנכתב, נערך ומנוהל כולו על ידי גמלאים תושבי העיר, ולמען גמלאים, בהתנדבות מלאה. הפרויקט הוותיק, עם פז"ם של למעלה מ- 20 שנה, יוזמה של המחלקה לטיפול באזרחים ותיקים - מנהל הרווחה בעיריית נתניה, נולד כדי לאפשר לאזרחים הוותיקים בעיר לבטא את עצמם. כלי תרבותי ויעיל כנגד היחס השקוף שקיים עדיין בחברה כלפי האוכלוסייה המבוגרת בישראל. "הרעיון היה להפיק ביטאון שייתן לאזרחים הוותיקים אפשרות והזדמנות לכתוב על דברים שמתרחשים בעיר, על נושאים מקומיים שמעניינים אותם ומדברים אליהם, שהם לא הנושאים שבולטים בעיתונים או במגזינים ארציים", מסבירה עו"ס גילה גלעדי, מנהלת המחלקה לטיפול באזרחים ותיקים במנהל הרווחה והביטחון החברתי בעיריית נתניה.

העיתון, שרואה אור אחת לחודשיים, ידע כמה גלגולים עד שהגיע לגרסתו הנוכחית: תחילה ריכזו למשימה מתנדבים גמלאים שהיו בעניין, עברו הכשרה והופקדו על מערכת העיתון. נבחר גם עורך, שעד היום נחשב לעורך המיתולוגי של "60 פלוס". לאחר כ-17 שנות התנדבות בעריכת העיתון, בגיל 80+, לפני כשנתיים, הוא החליט לפרוש. חברי הקבוצה היו במשבר עם עזיבתו, והמחליף שנמצא לו היה בתפקיד במשך כשנה, עד שפרש גם הוא. עתיד העיתון היה בסכנה – מדובר היה על מספר לא מבוטל של חברי וחברות מערכת שנפגשו אחת לשבוע, התייעצו ודנו בנושאים ובכתבות שיעלו בגיליון הבא, אשר נותרו בלי קפטן שיושיט את הספינה. "הקבוצה עברה טלטלה, השתנו לה כל סדרי העבודה", אומרת גלעדי. "במשך כל השנים האלה, המפגשים הקבועים גיבשו את אותם גמלאים והחזיקו אותם, זו הפכה להיות גם קבוצה חברתית: הם חגגו ימי הולדת יחד ועשו דברים משותפים, וכל זה נפסק באחת. גם הקורונה לא תרמה. עמדנו בפני החלטה לאן זה הולך, ואז נכנסה תוכנית 'מתחברים' של מפעל הפיס לתמונה".

"בזכות 'מתחברים' הקמנו שוב את התשתית של העיתון"

חזית אחד הגליונות של "60 פלוס". "הכותבים באים ממקצועות שונים, והכתיבה היא מאוד מגוונת"

תוכנית "מתחברים" של מפעל הפיס פועלת לעידוד התנדבות ומעורבות חברתית של האוכלוסייה הוותיקה -15 רשויות מקומיות ברחבי הארץ. באמצעות "מתחברים" התקבל אישור לתקצב סדנת עיתונות לחברי הקבוצה, ואיש התקשורת זיו לנצ'נר גויס למשימה. המערכת התרוממה שוב: פרסומים חדשים הביאו לגיוס קבוצת גמלאים מתנדבים חדשה, שחברה לגרעין של הקבוצה הקיימת. באמצעות הליווי של לנצ'נר, שנמשך 3 חודשים, חברי הקבוצה לומדים את עולם העיתונות בצורה מקצועית ורצינית, וחזרו להיפגש אחת לשבוע באופן קבוע. "'מתחברים' זו תוכנית מדהימה שבזכותה הקמנו שוב את התשתית של העיתון, גייסנו את המתנדבים וגם את הליווי המקצועי. נוצרה בין המשתתפים כימיה, ומתוך הקבוצה גיבשנו גם את המערכת הראשית, שמורכבת מארבע נשים, כשלכל אחת מהן יש תפקיד".

אחת הנשים הללו ומי שמובילה את המערכת היא נורית אלדר, 67, שמשמשת כעורכת העיתון בהתנדבות. היא נתנייתית כעשור (לפני כן חיה בירושלים), ולעיתון הגיעה עם רקע בחינוך וניהול, כששימשה לפני היציאה לפנסיה כמנהלת בתי ספר, ולאחר היציאה לפנסיה כמרצה ומנחה סדנאות בהתנדבות בנושא יהדות בתרבות. "הגעתי לעיתון '60 פלוס' לאחר שסיפרו לי עליו, לפני כ-6 שנים. הגעתי ככתבת, וכתבתי בהנאה מרובה", היא מספרת. אלא שאחרי תקופה עזבה ("הרגשתי שלא התאמתי לגישה של העורך הקודם"). כשהגיע עורך חדש היא חזרה לכתוב, אך כשהוא עזב והעיתון עמד על סף פירוק, היא לקחה את המושכות כעורכת. "זה לא משהו שהתכוונתי לעשות, לא התכוונתי להיות עורכת כי יש לי כל כך הרבה עיסוקים ולא רציתי לוותר על כלום, אבל ברגע שהעסק הזה באמת התחיל לדשדש, היה חבל", היא משתפת. "לקחנו על עצמנו, 4 נשים, לנהל את הפרויקט הזה, ואני קיבלתי את תפקיד העורכת. שמחתי לראות נשים שעובדות מעולה יחד, גייסתי עוד מתנדבים, היום אנחנו 17 חברי מערכת, ואני נהנית מכל רגע".

"יצרנו קבוצה מגובשת שחבריה מאוד מחויבים לעיתון"

בעולם הניהול היה לך ניסיון, איך מצאת את החיבור שלך לכתיבה?

"כמנהלת בתי ספר כתבתי המון, בנושאי חינוך. כשהתחלתי לכתוב בעיתון '60 פלוס' כתבתי במיוחד על ערכים, תרבות, יהדות, חגים, נושאים שקרובים לליבי. היום אני כותבת גם על דברים שרחוקים ממני יותר. אחר שעזבתי את המערכת בסבב הראשון שלי ככתבת, כל כך רציתי להמשיך לכתוב שנכנסתי לכתיבה במקומות נוספים, ולאחרונה גם הוצאתי ספר בשם 'שולחן לארבעה', שהוא קובץ סיפורים על המשפחה הגרעינית שלי".

אילו כתבות אפשר למצוא אצלכם בעיתון?

"הכותבים שלנו באים ממקצועות שונים, והכתיבה היא מאוד מגוונת. יש אצלנו אנשי אמנות שמאוד חשוב להם להביא תרבות, כולם אנשים אינטליגנטים שכותבים יפה, ובעיקר - הם מאוד מחויבים לעיתון, יצרנו קבוצה מגובשת ואנחנו מתייעצים בינינו ושומעים את הדעות של כל חברי הקבוצה. העיתון מיועד לתושבי העיר שהם בני הגיל השלישי אז כמובן שהנושאים קשורים, ויש גם כתבות בנושאים כלליים יותר כמו חגים ואירועים מיוחדים. בעבר העיתון כתב המון על נוסטלגיה, ומהליווי המקצועי של זיו העיתונאי למדנו שהעיתון צריך לעסוק בכאן ועכשיו".

אילו תגובות אתם מקבלים מהגמלאים תושבי העיר על העיתון?

"אני יודעת שאנשים קוראים את העיתון שלנו, ומהתגובות שקיבלתי מקהל הקוראים, מאוד אוהבים אותו ומחכים לו. מספרים לנו שמניחים אותו ליד המיטה, זה עיתון שגורם להם להתחבר לעיר ולתושבים. אני מרגישה שיש התעניינות מבחוץ, היום למשל קיבלתי מייל מקוראת שהציעה לנו פינות חדשות. לפני כ-3 חודשים קיבלתי מייל מנהג מונית, שכתב שהוא מוכן לפתוח פינה של סיפורים מהמונית, ואכן יצרנו פינה כזו, וזה מאוד נחמד".

"הפרויקט הזה הוא תוכנית מניעה, שמעניקה לגמלאים משמעות"

חברי מערכת "60 פלוס", במרכז: איש התקשורת זיו לנצ'נר המלווה מקצועית את הקבוצה. צילום באדיבות נורית אלדר

מה העשייה הזו נותנת לך ולשאר חברי המערכת?

"רוב חברי הקבוצה אוהבים לכתוב, אז קודם כל זה נותן להם אופציה ובמה לכתוב. העיתון גם נותן את האפשרות להשפיע באמצעות כתבות מסוימות. אנשים גם אוהבים להיות מפורסמים בעיר, הם הולכים ברחוב ומזהים אותם מכתבות, הם מקבלים הערכה. מעבר לזה זוהי קבוצה שהיא גם חברתית: אנחנו מכירים אחד את השני, ויותר מזה, מכירים את נתניה יותר לעומק. גם אני למדתי המון על נתניה דרך הקבוצה. לי התפקיד מעניק תחושה של  משמעות בחיים, נותן לי סיבה לקום בבוקר, לשבת ליד המחשב. זה מאוד חשוב".

"60 פלוס" מופץ ב-5000 עותקים, המחולקים במרכזים, מועדונים ומתנ"סים של אזרחים ותיקים בעיר, בלובי בניין העירייה ובבתי אב בדיוור ישיר. "לצערי זה לא מספיק", אומרת גלעדי. "יש בנתניה 50,000 אזרחים ותיקים, הלוואי שיכלנו להגיע לכולם. אני קוראת לפרויקט הזה תוכנית מניעה, שמעניקה לאזרחים הוותיקים משמעות, מראה להם שיש התחלות חדשות, שאפשר ליצור עשייה עם משמעות גם בגיל מבוגר. זה מכניס בהם גם אנרגיות טובות, וזה חד משמעית תורם ומונע התדרדרות קוגניטיבית ופיזית, וכמובן מונע את הבדידות, שהיא המגפה הכי קשה בגיל המבוגר".