השיפוצניקית, הנגרית ונהגת המונית

למי שאולי סבל מבעיות בזהות המגדרית בשנות בית הספר, באו שיעורי המלאכה וסידרו את הראש - את הבנים לימדו נגרות ופחחות. אנחנו הבנות למדנו לתפור, לרקום ולסרוג. האם היינו בוחרות בנגרות לו ניתן לנו? קשה לדעת. האם החינוך הוא זה שמתווה את הדרך, או נטייה טבעית ביולוגית? בפועל, בישראל 2017 החלוקה הדיכוטומית למקצועות נשיים וגבריים מתחילה להתערפל - יש לנו כבר טייסות, נהגות אוטובוס ומונית, שיפוצניקיות, נגריות וחשמלאיות ואפילו טכנאיות מחשבים.

הערות והתבדחויות מסביב, גילויי חוסר אמון מזדמנים או חשש לתדמית הנשית לא עוצרים את הנשים שעוסקות במקצועות שנחשבים גבריים, וגם הגיל, אגב, לא עומד למכשול. הן מצדן אוהבות את העבודה הפיזית והמלחיצה לעיתים, את ההכנסה היפה ואת העובדה שלקוחות נשים מעדיפות הרבה פעמים לקבל שירותים מאישה.     

מיכל יקל בת ה-53, תושבת ירושלים, גרושה ואם לשלושה מתבגרים, עובדת כשיפוצניקית זה כ-30 שנה ונהנית מכל רגע. "חוש טכני יש לי מגיל מאוד צעיר", היא מספרת למוטק'ה. "התחלתי לעשות תיקונים בבית כבר בגיל 12. משך אותי כל הנושא של טכנולוגיה, לפרק, להרכיב".

בסביבת ילדותה, שכונת רחביה הירושלמית שלפני ארבעים שנה, התקשו לעכל את התופעה. "לא הסתדרה לאנשים המחשבה שלילדה יש כיוון טכני או חשיבה טכנית", מסבירה יקל. "האופציות לנשים להתפתח בכיוון הזה היו מאוד מוגבלות, לחרוג מהנורמה היה מסובך. הייתי גם היפראקטיבית ועם הפרעות קשב, דברים שאני מבינה היום. פראית, מטפסת על עצים כמו שהיום אני מטפסת על גגות, רוכבת על אופנוע. קראו לי 'טום בוי' ונורא שנאתי את זה. זה היה הדימוי שלי, בעל כורחי".

אבל יקל לא נכנעה לתכתיבים. בגיל ההתבגרות כבר החלה לבצע שיפוצים קטנים ותיקונים שעבורם קיבלה תשלום, ואחרי הצבא, תוך שהיא מתפרנסת כשליחה וכברמנית, נרשמה לקורס נגרות של משרד העבודה. "בהתחלה לא קיבלו אותי", היא מספרת, "אמרו לי שלנשים אין מה לעשות עם זה, אבל אני התעקשתי".

"לקח לי שנים לחדור לשוק, זה לא היה קורה לו הייתי גבר"

 לא קיבלו אותה מיד לקורס נגרות, אך היא התעקשה. מיכל יקל, צילום: ארנון גורני

בסיום הקורס פתחה נגרייה, שהפכה לעסק משגשג שהעסיק 40 עובדים. "היו לי פרויקטים גדולים", היא מספרת, "אבל אלה היו שנים לא פשוטות. לפני 18 שנה התחתנתי והחלטתי שאת הנגרייה אני סוגרת ועוברת לשיפוצים. זה היה המשך טבעי לנגרייה". 

המאמץ הפיזי הכרוך בעבודה לא מפחיד אותה, להיפך. "אני אוהבת את זה, אני צריכה את העניין הפיזי ואני לא רואה בזה משהו שהוא 'תיק'. זאת דרך מצוינת להוציא אנרגיה. אני במצב בריאותי מצוין בזכות העבודה. גם אם אני כבר לא רצה עם שקי מלט במדרגות, בעיני זה לא עונש להפעיל את הגוף – בעבר התאמנתי באמנויות לחימה ואני גם רוקדת הרבה".

יש אנשים שרואים באישה שיפוצניקית גימיק?

"לא ברור, אבל ברגע שאתה יוצר מעצמך מותג, זה כבר לא משנה. לקח לי שנים לחדור לשוק ולו הייתי גבר, זה לא היה קורה. עברתי הרבה בגלל שאני אישה, רק על החוצפה שהעזתי לעסוק במקצוע כזה ועוד יותר גרוע, לעשות את זה טוב. נכון שיש גם הרבה פרגון, אבל מצד שני, החריגות מעצבנת אנשים. קשה להם לתייג אותך, להכניס למגירה". 

היתרון של היותה אישה שיפוצניקית הוא הנטייה הקיימת כיום מצד נשים להעסיק נשים אחרות, אם ממניעים פמיניסטיים ואם בגלל שהתחושה נעימה יותר. "גם כשהלקוחות הם זוג, האישה היא הדומיננטית בבחירת אנשי המקצוע והרבה יותר כיף לה לעבוד עם אישה. הבעיה היא שאין מספיק נשות מקצוע כדי לענות על הדרישה. נכון שיש גם נשים שהן סקפטיות והיו גם כאלה, אבל במפגש בינינו הסקפטיות נעלמת".

את רואה היום יותר נשים שנמשכות לסוג כזה של עבודות?

"בהחלט. לאט לאט נשים מתקרבות לזה, מדי פעם מגיעה אלי מישהי שרוצה ללמוד. אולי דווקא נשים יותר בשלות ובוגרות מוצאות את עצמן מרשות לצד הזה שלהן לבוא לידי ביטוי".  

משיכה מילדות לעבודת כפיים

 עבודה קשה פיזית שהופכת קשה יותר ככל שמתבגרים. אורית גורן בפעולה, צילום באדיבותה

גם אורית גורן בת ה-52 מכפר טרומן, "אורית הנגרית" כפי שהיא מכנה את עצמה, לא מאמינה בתיוג של מקצועות כ"גבריים" ו"נשיים". היא זכורה לצופי תוכנית השיפוצים הטלוויזיונית "עבודת בית" בערוץ 2 כחלק מהצוות הקבוע, כשהיא מנסרת ומרכיבה בנגרייה שלה במושב טירת יהודה מטבחים, ארונות, ריהוט בניין ועוד.

גם גורן נמשכה מילדות לעבודות הכפיים, ואת היסודות למדה מאביה ה"הנדימן". "כנערה החלטתי יום אחד לבנות מתקן לדיסקים מעץ", היא נזכרת, "ומאז ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות".

אחרי שנים של עבודה כשכירה בתחום נרשמה לקורס נגרות של משרד העבודה, ומאז, כבר 20 שנה, היא נגרית עצמאית. בקורס הנגרות, אגב, השתתפו שמונה נשים מתוך 24, אחוז לא קטן, אבל אף אחת מהן מלבדה לא עוסקת בתחום כיום.

למרות שגורן אימא לשני ילדים בני 10 ו-11, שאותם היא מגדלת ביחד עם בת זוגה לשעבר המתגוררת בסמוך אליה, היא מקדישה את מרבית שעות היום לעבודה המפרכת בנגרייה. "אם הילדים אצלי, כבר ב-7:30 אני לוקחת אותם להסעה ומשם לנגרייה. אחר הצהריים מוקדש לפגישות עם לקוחות ולספקים ואז שוב לילדים".

עבודה בנגרות מעייפת קצת, לא?

"היא מאוד קשה פיזית ומאוד מעייפת וככל שמתבגרים, זה הופך יותר קשה וכבר פיתחתי בעיות במפרקים. במשך השנים היו לי סטז'ריות, אבל רובן לא המשיכו, כי קשה להרים פלטות ולמרות שיש מכשור, זו לא עבודה קלה. אני עובדת גם עם ברזל ובטון. היום אני עובדת לבד ולמרות שהורדתי קצת את מספר שעות העבודה, בסוף היום אני זוחלת הביתה".

איך הלקוחות מתייחסים לאישה נגרית? 

"זה אף פעם לא היה עניין, אם אני צריכה להוכיח את עצמי מול מישהו זה לרוב מול נגרים גברים, ששואלים 'מה, את מנסרת לבד?' ואני עונה 'כן'".

"נשים מעדיפות לנסוע במונית עם נהגת אישה"

 "לנהגת אישה יש יתרון". אורה לוי והמונית, צילום: יחסי ציבור 

נושא השוויון המגדרי מעסיק את גורן זה מכבר, וכעובדת לשעבר ברשת "הום סנטר" יזמה מאבק משפטי ממושך ומתוקשר בתחום אפליית נשים בשכר, ואף זכתה בו. זאת, לאחר שזמן קצר מתחילת עבודתה ברשת, גילתה כי עובד בתפקיד זהה לשלה, עם נתונים זהים לשלה, מקבל שכר הגבוה ב-35% משכרה. כשמעסיקיה לא נענו לבקשתה להשוות את שכרה לזה של העובד, היא התפטרה והגישה תביעה נגד הרשת. בסופו של תהליך ארוך שנמשך כ-15 שנים, זכתה כאמור גורן, ונפסקו לה פיצויים בסך אלפי שקלים. לימיה כשכירה היא בכל מקרה לא מתגעגעת. "אני עצמאית ודעתנית וקשה לי לקבל בוסים", היא אומרת, "למרות שאני לא מונעת מאגו. אולי בצעירותי קצת יותר".

למרות הקושי הפיזי, היא מכורה לדבריה לעבודה שלה. "זאת היצירה, התוצאה המהירה. אין כאן יותר מדי דחיית סיפוקים, בסוף היום יש ארון. מכיוון שאין לי עובדים, אני יכולה בבוקר ללכת לים ורק אחר כך לנגרייה, או לנסוע בספונטניות לצפון לראות חומר גלם מיוחד. שום דבר לא כובל אותי. אני עבד רק של היצירה, אבל מבחירה".

אורה לוי בת ה-57 היא מהנשים שכבשו מעוז גברי נוסף - נהיגה במונית. היא אף הקימה רשת נהגות מונית עצמאיות בשם "מוניתה", מיזם חברתי ייחודי לנשים, גם מבוגרות, המאפשר להן להתפרנס בכבוד ובזמנן החופשי. "הרעיון היה לבסס את המיזם על נהגות נשים", היא מספרת, "אבל לא לנצל אותן".

לוי, תושבת אשקלון, גרושה, אם לשלושה וסבתא לנכדה, שימשה בעברה כמורה ומחנכת בבית ספר יסודי, וכשיצאה לפני עשר שנים לפנסיה מוקדמת, החליטה לעשות כסף. "היה לי רישיון למונית שעשיתי בעבר והחלטתי ללכת על זה. אני די אוהבת לנהוג, למרות שלא הייתי מגדירה את עצמי כ'חולת הגה'. יצא לי כאימא להסיע המון. עכשיו לפחות זה עם מונה".

היא קנתה מונית והחלה לעבוד כשכירה בחברת מוניות בבעלות גברית, שם נאלצה להתחלק ברווחיה עם בעל הבית ומפה לשם התברר לה שנשים רבות מעדיפות מונית הנהוגה בידי אישה. "הבנתי שלנהגת אישה יש יתרון. כשיש כל כך הרבה הטרדות מיניות, אונס ואלימות, נשים מעדיפות להיכנס לרכב עם אישה ולא עם גבר". מצד שני, לדבריה, נשים לא נמשכות למקצוע הזה, למרות יתרונותיו. "זה מקצוע גמיש שיכול מאוד להתאים להן", היא אומרת. "אני מקווה שיצרנו ביקוש למקצוע הזה גם אצל נשים".  

10 הצעות ליום פינוק נשי

בחירת מוטק'ה: 10 הנשים הבולטות בישראל

אני לא אימא. אז מה, אין לי זכות קיום?

5 נשים שהגיל עושה להן רק טוב

גירלס פאוור: מהפכת הנשים המבוגרות

טורפות את החיים: קהילת נשים מעל 50

מחפשים עבודה? הצטרפו לקהילת "הצעות עבודה" של מוטק'ה