זיכרונות (מאוירים) מבית סבתא

"את הילדות שלי ביליתי בבית של סבתא רבקה, ברחוב נחלת בנימין 42 בתל אביב. אני מתגעגעת לידיים שלה כבר שלושים שנים, ועדיין מסוגלת לחוש את מגען. הידיים שלה הכינו לי חביתה, שוקו עם 'קרום', קניידלעך וקומפוט. הן ייבשו עטיפות בלו-בנד לשימוש חוזר ותלו שקיות על חבל כביסה. הידיים הרכות שלה קנו קרפיון מגולגל בנייר עיתון, מילאו מים באמבט ונתנו לדג האומלל לשחות עד שהגיע הזמן להכין ממנו גפילטעפיש. הן גם החביאו טוב טוב את תמונות הזוועה מהשואה במגירות הסלון וכעסו כשמצאתי אותן.

"לפעמים, הידיים שלה החזיקו אותי חזק חזק, בייחוד בתחנה המרכזית הישנה, כשנסענו לקנות לה סנדלים אורתופדיות. הידיים שלה חיבקו, ניגבו לי את המצח במטלית קרה כשעלה לי החום וערסלו אותי. גם כשסבתא שלי רזתה מאד, שכחה מי אני ומי היא, היא המשיכה להחזיק בידי ואני ליטפתי את העור הדקיק שעטף את ידיה ולא ידעתי שתכף ניפרד". את המילים הנוגעות האלה כתבה הנכדה שרון טוקר על סבתה המנוחה, רבקה הופמן.

"יש געגוע לסבתות של פעם, שהנכדים היו כל עולמן"

 איור: שרון טוקר, מתוך התערוכה

שרון היא אחת מ-16 נכדות, שתערוכת איורים פרי עטן בהשראת סבתותיהן מוצגת בימים אלה במסגרת שבוע האיור של תל אביב. את התערוכה בשם "סיפורי סבתא" אצרה יאנה בוקלר, מאיירת ומרצה לאיור במחלקה לתקשורת חזותית במכללת מנשר, אשר מחזיקה בבעלותה גם את סטודיו האמנות "הסדנה". "לומדות אצלי כבר הרבה שנים קבוצת בנות, חלקן חדשות, חלקן ותיקות, ובכל שנה אנחנו מציגות בשבוע האיור. על התערוכה הספציפית הזאת עבדנו כמעט שנתיים, כדי שיהיו מספיק סטודנטיות ומספיק עבודות, כי לא לכולן יש סבתא ולא כולן גדלו עם סבתא או שהיה להן קשר מיוחד איתה".

איזה קשר היה לך עם סבתא שלך?

"סבתא שלי ממש גידלה אותי. כל יום הייתי הולכת אליה אחרי בית הספר, היא הייתה מאכילה אותי, יושבת איתי, מספרת סיפורים. סבתא של פעם".

כיום, יאנה היא בעצמה אימא לשני ילדים ולהם סבתות, אבל לדבריה זה ממש לא אותו הדבר. "סבתא של פעם וסבתא של היום זה כבר לא אותו דבר. הסבתות של היום אמנם עוזרות ומעורבות אבל הן לא מגדלות. יש להן קריירה, הן נוסעות לטיולים ולחו"ל, הן עסוקות ויש להן חיים. מובן שזה לגיטימי, אבל יש געגוע לסבתות של פעם, שהנכדים היו כל עולמן".

תערוכה חוצה עדות

 איור: דפנה מעוז, מתוך התערוכה

ספרי על תהליך יצירת התערוכה.

"סיפרתי לסטודנטיות על הרעיון, ובכל פעם מישהי הצטרפה. לאט לאט אספתי את החומרים לתערוכה. רציתי לקחת אותה למקום אינטימי, ולכן זו לא תערוכה של 'קול קורא', שאליה מאגדים יוצרים מתחומים שונים וממגזרים שונים. ובכל זאת, התערוכה חוצה עדות ומקומות מגורים. זו תערוכה של נכדות בכל מיני גילים ומכל מיני עדות, שנזכרות בסבתות שלהן".

למרות המוצא השונה של כל אחת ואחת, מצאתן מכנה משותף לכל הסבתות?

"מצאנו המון מכנה משותף! למשל, אני גדלתי באוקראינה ותוך כדי העבודה על התערוכה שמעתי מכמה בנות שגדלו בארץ שלסבתות שלהן היו מנהגים בדיוק כמו שלי. למשל, כשסבתא הייתה קונה דג, היא הייתה ממלאת את האמבטיה ושמה בה את הדג עד שעת הבישול. אגב, סבא שלי היה ממלא לי את האמבטיה ואני הייתי שוחה בה כמו בריכה. שתי נכדות שמשתתפות בתערוכה גילו שסבתא הייתה לוקחת אותן לאותו חוף ים בחיפה. לצערי, גם בסיום חייהן של חלק מהסבתות מצאנו מכנה משותף, למשל סבתות שחלו באלצהיימר והתהפכו היוצרות: הנכדות עברו לטפל בסבתות. לכן זו תערוכה שפותחת את הלב".

האוצרת הולכת יחפה, בתערוכה אין עבודות שלך.

"אני ציירתי בעבר, אבל בתור אוצרת נתתי ליוצרות את הבמה. כל נכדה עשתה סדרה של עבודות. אגב, חוץ מהנושא לא היו הוראות מסודרות, כל אחת קיבלה יד חופשית ליצירה ואני הנחתי תוך כדי עבודה".

העבודות יוצעו למכירה?

"הבנות הכינו גלויות ופרינטים שיעמדו למכירה, אבל את המקור הן פחות רוצות למכור, אלה עבודות אישיות שהן רוצות להשאיר אצלן".

חוויה של חזרה לבית סבתא

 איור: גליה אגם שטרן, מתוך התערוכה

בתערוכה המוצגת ב"קן הקוקיה" בשוק הפשפשים ביפו, אני מסתובבת בגרון חנוק. סבתא אחת שלי, מרים יונה זכרה לברכה, שהגיעה כתינוקת מרוסיה, בדרך לא דרך וללא משפחתה, הלכה לעולמה לפני שנים רבות. סבתא אסתר אוחיון, שעלתה ממרוקו, הקימה כאן משפחה מפוארת והעמידה מורשת מרשימה, חולה בדמנציה כבר שנים רבות ומטופלת במסירות נפש על ידי בנותיה, בניה ונכדותיה שגדלו על ברכיה שנים רבות. הגעגועים פורצים בעוז ככל שאני עוברת מסדרת איורים אחת לבאה אחריה, וקוראת מעט ממה שכתבו הנכדות האוהבות. אני משוחחת קלות עם מבקרים אחרים בתערוכה ומגלה שהעיניים של רובם בורקות: דרך כל האיורים בהשראת הסבתות, כולנו עוברים חוויה של חזרה לסבתא.

הנה מעט ממה שכתבו הנכדות המרגשות על הסבתות הנפלאות שלהן:

נכדה - אלינור שולמן קולומבוס

סבתא - איידה קליין שולמן (ז"ל)

איור: אלינור שולמן קולומבוס, מתוך התערוכה

"ציירתי את התמונה הזאת של סבתא שלי, איידה קליין שולמן (ז"ל) מתצלום, שנעשה כשהייתה בת שבע עשרה. הזיכרון העיקרי שיש לי ממנה הוא של סבתא שיושבת ליד החלון וסורגת עם מסרגה אחת, תחתיות לכוסות וגם כריות ושמיכות לבובות שלי. מעולם לא חשבתי לבקש ממנה ללמד אותי לסרוג, והיא אף פעם לא חשבה להציע לי. אבל איכשהו הסריגה קישרה בינינו, וכשעליתי ארצה בגיל שלושים, הבאתי איתי כרית שהיא סרגה. כרית זו מאד חשובה לי, למרות שהייתי רק בת שתיים עשרה כשהיא נפטרה".

נכדה - ליאת הרוש

סבתא - רבקה ציפורה ביגלמן, המכונה סבתא מוצקי

איור: ליאת הרוש, מתוך התערוכה

"כשהיינו ילדות, דלת הבית של סבתא מוצקי הייתה פתוחה מבוקר עד ערב. היינו נכנסות בשער, עולות במדרגות ורצות בשביל עד הדלת. סבתא הייתה יוצאת לקראתנו מהמטבח בקריאת "אוווו-רחת"! ומיד ידענו שהכיף רק מתחיל. כל אחד מחדרי הבית של סבתא היה הזמנה להרפתקה: שעות של התבוננות בתמונות שבסלון, בפסלוני החרסינה על המדפים שהודבקו שוב ושוב ביד אוהבת, באוצרות שהתחבאו במזנון – כל כך רצינו להציץ בהם בלי רשות.

"'החדר הקטן' שהיה החדר הגדול ביותר בבית, הוסב מחדר ילדים לסטודיו לעיצוב תחפושות, ותמיד נשמע בו תקתוק מכונת התפירה של סבתא. המטבח הקטן והלבן הדיף ניחוחות של בלינצ'ס, שאף פעם לא הספיקו להיערם על הצלחת. הם גולגלו במהירות על ידי אצבעות קטנות ונזללו, עוד לפני שלב המילוי.
ימים ארוכים של קיץ עברו עלינו ב'קייטנת סבתא', בעידן אחר בו ילדים נהנו מחוויות פשוטות, והדלתות תמיד נשארו פתוחות".

נכדה - נירה בר

סבתא מצד אבא - לאה סבן, סבתא מצד אמא - שושנה אמיר

איור: נירה בר, מתוך התערוכה

"גדלתי במשפחה של מזרח ומערב בירושלים. הסבתא הספרדייה מצד אבי הייתה קטנה ועדינה. היא דיברה ושרה לדינו, זוהי סבתא לאה סבן (לבית בורלא). הסבתא האשכנזייה, מצד אמי, הייתה הדורה, אלגנטית, ודיברה יידיש. זוהי סבתא שושנה נמירובסקי, (לבית פלדמן), ובעברית - אמיר. בבתיהם של הסבתות והסבים נערכו מפגשים משפחתיים והתקיים עירוב של תרבויות. לפעמים בחגים היו הסבים מבקרים אלו את אלה.

"שתי הסבתות נפטרו כשהייתי קטנה. לכן הזיכרונות שלי קשורים בעיקר לטעמים, לריחות, למרקמים ולמראות .
סבתא לאה הייתה מכינה מספן (מרציפן) שהוגש בקופסא מרופדת בניירות מרשרשים, וזה היה הממתק האהוב ביותר. אצל סבתא שושנה הייתה צלוחית חרסינה של 'רוזנטל', ליד כוס תה מזכוכית דקה וסמובר מפואר בו אסור היה לנגוע. אני מרגישה בפה את הדובדבן הרך, מתערובת מתוקה חמצמצה של מרקחת דובדבנים של סבתא שושנה".

התערוכה "סיפורי סבתא" מוצגת ב"קן הקוקיה", רחוב נועם 3, שוק הפשפשים ביפו, מדי ערב מ-19:00 עד 23:00, ותמשך עד 24.11 (כולל). שעות פתיחה בשישי: 12:30-17:30. הכניסה חופשית.

 [#middleBanner] 

סיפורי סבתא: לספר לנכדים את הסיפור שלכם

לכתוב את החיים בסדנא

להכין אלבום משפחתי - עם הנכדים

"תמיד ראיתי בסבתא גיבורה"

לא בחרתי להיות סבתא: על הקשיים שמתלווים לתפקיד

ואיזו סבתא את? היכנסי לחידון של מוטק'ה וגלי!