לא רק למגירה: לכתוב אוטוביוגרפיה

נדמה שאין כמו ההיסטוריה הנפתלת של העם היהודי כדי להפיק סיפורי חיים מרתקים. בני הדור המבוגר החיים בינינו - ניצולי שואה, חלוצים, לוחמים - הנושאים עמם ביוגרפיות יוצאות דופן ומעניינות, הופכים את ישראל למעצמת ביוגרפיות, אם תרצו. אבל גם סיפור חיים צנוע, נטול דרמות או טרגדיות, ראוי בגיל מסוים שייכתב כדי להשאיר זיכרון לדורות הבאים. שבוע הספר העברי שנסגר היום (שלישי) הוא הזדמנות מצוינת להיחשף לתהליך שמאחורי כתיבת סיפור חיים אישי.

"לכל אדם יש מסע חיים שהוא פילס בעצמו", אומרת לורן צפריר מ"סטודיו צפריר" הוצאה לאור, העוסקת בין השאר בספרי אוטוביוגרפיה. "גם מי שלא חווה אירועים מסעירים יכול לרתק בסיפור שלו. לכל אדם יש הורים ומשפחה, ילדים או נכדים, חברים ואהבה, וגם הם סיפור. כל אדם הוא ספר פתוח - כשאנחנו הולכים מכאן והספר נפתח, אנחנו חוזרים לחיות בזיכרון של הקורא".

אבל גם אם החלטנו להעלות את סיפור חיינו על הכתב, לא תמיד יש לנו את הכלים לעשות את זה בצורה מעניינת וקריאה, שתדבר גם אל הקוראים. "יש אנשים שמגיעים לכתיבת ספר בהוצאה לאור אחרי שכבר כתבו את סיפור חייהם וזקוקים לעריכה לשונית או להקלדה בלבד", מספרת צפריר, "אבל יש גם אנשים שזקוקים לסופר, שישמע מהם את הסיפור, יעלה אותו על הכתב ויעזור בארגון החומר. איתם בונים את הסיפור, אוספים את החומרים הדרושים וכותבים".

חלק מהליך כתיבת אוטוביוגרפיה הוא כמובן איסוף תמונות מהילדות, מהנעורים, מהזוגיות ומהמשפחה: צילומים מאירועים חשובים בחיים, מסמכים שמגבים את הסיפור כמו תעודות לידה, תעודות עלייה, הזמנות לחתונה, מכתבים, רשימות - כל מה שיעשיר את הסיפור הכתוב.

פעמים רבות ההוצאה לאור בוחרת ביחד עם הכותב גם את עיצוב הספר, שילוב התמונות, מספר העמודים, סוג הכריכה וכיו"ב. לדברי צפריר, מרבית כותבי האוטוביוגרפיות לא מחפשים תהילה בתחום הספרות, ומייעדים את הספרים הללו לבני המשפחה ולמעגל החברים הקרוב, כמורשת לדורות הבאים.

"הכתיבה היא גם סוג של תרפיה"

 עצם הכתיבה מאד עוזר לאדם לחיות עם עצמו בשלום. צילום אילוסטרציה: Shutterstock

מעבר להשארת מזכרת משמעותית לדורות הבאים, כתיבת סיפור החיים היא גם סוג של תרפיה, חשבון נפש וסגירת מעגל עם העבר. "לכל אדם יש בגיל מסוים צורך פסיכולוגי לספר לעצמו את הנרטיבים של חייו", אומרת נילי אבנת, כותבת ביוגרפיות עצמאית. "זה מאוד עוזר לאדם במקרים מסוימים ללמוד לחיות עם עצמו בשלום - עם ההחלטות שלקח, עם ההצלחות וגם עם הקשיים והכישלונות".

מה קורה כשיש בסיפור החיים פרטים שלא היינו רוצים להנציח?

"אדם פרטי, בשונה מאיש ציבור, יכול להחליט מה הוא מספר ומה לא וזה בסדר. זה מאפשר לו לבנות את סיפור חייו, כך שיהיה גאה להשאיר אותו אחריו. אם יש קטעים שהוא לא שלם איתם, אין סיבה להכניס אותם לספר".

לדברי אבנת, טרנד הביוגרפיות פרץ בארץ לא מעט בעקבות עבודות השורשים שהונהגו בבתי הספר. "הנכדים פנו לסבים בשאלות וכך התחילו לצוץ הסיפורים", היא אומרת. "התחיל להיחשף דור שלם של אנשים שבנו את המדינה, שחלקם עד אותו זמן העלימו את ההיסטוריה שלהם מסיבות שונות - אם מכיוון שהיו ניצולי שואה, שבארץ הואשמו בעבר שהלכו כצאן לטבח ולא התאימו לאג'נדה הצברית ההרואית, אם אלה אנשי המחתרות, שבשנות שלטון מפא"י לא היה פוליטיקלי קורקט להימנות עליהם".

אבנת נחשפת במהלך עבודתה לסיפורים, שלא היתה נחשפת אליהם בשום דרך אחרת. "יש ממש טלנובלות, סיפורים מרגשים וקורעי לב, סיפורי גבורה והישרדות, סיפורים על אמונה, על ציונות. עולים שהגיעו ארצה בדרך לא דרך ממדינות ערב, מעבר למסך הברזל, מאתיופיה. נוצר מאגר פנטסטי של סיפורים שהיו בדרך להיעלם".

"תמיד מוצאים סיפור"

 [#middleBanner] 

את הסיפורים שהיא כותבת היא דואגת לעגן ברקע ההיסטורי שלהם, אבל לא מוותרת על יצירת דרמטיות ועניין בכתיבה. "אם מסופר על פגישה נרגשת בפריז לפני 50 שנה בין שני אחים והפרטים לא לגמרי זכורים, אני טורחת לבנות את הסיטואציה עם תיאור המקום, הנפשות הפועלות, המחשבות שרצות במוחו של אדם שלא פגש את אחיו שנים".

קורה שאדם מגיע עם סיפור חיים שאין בו "בשר"?

"היו אנשים שנדמה היה כך בתחילה, אבל כשמדברים איתם, תמיד מוצאים סיפור, אפילו במישור האישי-אנושי, של מערכות יחסים וחיים. יכולה להיווצר ביוגרפיה מאוד אינטימית. אולי לא מאוד דרמטית, אבל זה תמיד עושה טוב לאדם ולמשפחתו. בני המשפחה פתאום מבינים תופעות הקשורות ביקירם, מגלים דברים שהוסתרו או לא הובנו. מעבר לכך, זה מסייע לתת הכרה וכבוד לאנשים שאולי לא הגיעו לתפקידי מפתח, אבל נאבקו, עשו דברים בחייהם, לקחו חלק בדברים שקרו כאן".

איזה תהליך עוברים האנשים תוך כדי השמעת הסיפור שלהם, לעיתים לראשונה בחייהם?

"כשהם מספרים את סיפור חייהם, הם עוברים סוג של טיפול פסיכולוגי - הם נהנים וגם מתפרקים ויש לא מעט קטעים של בכי. מלבד יצר המציצנות שאני מגלה בעצמי, ההזדהות שלי ככותבת מעודדת אמפתיה וחיבוק".  

"לא תמיד נצמדתי לעובדות"

 תהליך הכתיבה היה קשה, אך גם מהנה. בני גל, צילום באדיבותו

בני גל בן ה-72, פרסומאי חרדי מקריית ארבע וקיבוצניק לשעבר, כתב את סיפור חייו בעצמו. מכיוון שהסיפור התגלה כפתלתל כבר בשלביו המוקדמים, גל החל לתעד אותו כבר בסוף שנות ה-20 לחייו ולא הפסיק עד לפני כשנה - אז הוציא בהוצאה עצמית ספר אוטוביוגרפי בשם "איש חוצה ישראל".

"תהליך הכתיבה נעשה בהפסקות והיה קשה", הוא מודה. "המפגש המחודש עם הדמויות, המקומות, הרגעים, הסיטואציות והתהליכים גובה הרבה אנרגיות. היה קושי גם במחשבה שהדברים האישיים שאני כותב ייחשפו לאחרים. מצד שני זה היה גם מהנה".

חלק מההנאה ששאב מהכתיבה, נבע מהחירות שנתן לעצמו לא לדייק בפרטים. "אתה המחליט", הוא אומר. "או שאתה מתעד, או שאתה מעופף לאן שהלב שלך נמשך. אני התעופפתי ולא תמיד נצמדתי לעובדות. לא תמיד יכולתי לכבוש את היצר להרחיב על דמויות ששבו את לבי. מבחינתי זו הייתה הצצה לעולמות חדשים".

כשהחל לכתוב, עוד לא חשב על מורשת לנכדים. הכתיבה נבעה תחילה מהכעס שחש כלפי מחנכיו ומוריו בקיבוץ בית אורן שבו גדל. "הייתי מריר וכאוב באותה תקופה", הוא נזכר. "הרגשתי שהילדות שלי בקיבוץ הייתה החמצה ענקית. ישן בבתי ילדים, רחוק מההורים". אבל במהלך התחקיר שערך לקראת הכתיבה, חלה אצלו התרככות. "למדתי את תולדות הקיבוץ שלנו, העלייה על הקרקע. הדמויות בקיבוץ, שהצטיירו בעיני תמיד כמרירות ושיפוטיות, קיבלו פתאום מימד אנושי. התחלתי להבין את האנשים האלה. מאין באו, איזו חברה הם ביקשו לבנות, התחלתי לחבב ולהעריך אותם ובסוף גם להודות להם".

הכתיבה, הוא אומר, הייתה מסע שורשים של ממש. "הגעתי למקומות מאוד עמוקים ועדינים, שלא ידעתי על קיומם קודם. למדתי מידע חדש, למשל על הדרוזים שגדלנו איתם בשכנות והיו ועדיין חברים שלנו. מצד שני, בירור העובדות הביא לעימותים עם אחי, שטען שדברים קרו קצת אחרת והייתי צריך להתלבט אם לשנות, או להשאיר כמו שאני רוצה. היו דברים שחששתי להקריא לו, דברים על ההורים. היה כרוך בזה גם מתח גדול".

חוויה של התפכחות והשלמה עם העבר

 בני גל בצעירותו כמפקד בצנחנים, מתוך האוטוביוגרפיה שלו, צילום באדיבותו

במשך שנים גל לא חשב כלל שהוא כותב ספר, אלא רק סיפור זיכרונות אישי. "לפני שנתיים, כשראיתי את רוחב היריעה ואחרי שאמרו לי שהסיפור יכול לעניין את הקהל הרחב, התחלתי לחשוב להוציא אותו לאור. בחרתי לקרוא לו 'איש חוצה ישראל', כי נגזר עלי לחצות את כל החברה הישראלית מקצה לקצה כדי להגיע לעצמי, אל שורשיי".

כפי שהכתיבה עצמה הייתה חוויה של התפכחות והשלמה עבורו, גם עריכת הטקסט עם אנשי מקצוע הביאה אותו לתובנות. "העבודה עם עורך הייתה בשבילי הפתעה עצומה", הוא מספר. "הייתי צריך ללמוד לבטל תפיסות והבנות ולקבל הערות ולמדתי מזה המון. הגעתי דרך העורכים להסתכלויות אחרות על אותם הדברים".

מעבר לתיעוד חייך, רצית להעביר גם מסר בספר?

"אני חושב שהספר מראה שצריך ללמוד לקבל את ההחלטות שמתאימות לך, לא לפעול על אוטומט ולבחור את דרכך בעולם. יש בו גם אמירה על הזוגיות כמבחן האמיתי בחיים. אפשר להפריח סיסמאות ולעשות המון דברים, אבל בסופו של יום, אנחנו נבחנים בזוגיות שלנו. יש בספר התבוננות בזוגיות של הוריי, בזוגיות שלי ובשאלה האם זו ההרמוניה שחיפשתי כל חיי.

"עובר בו גם המסר שהחיים הם פזל, אבל החלקים יודעים להתחבר וליצור תמונה שלמה. עצם הגעגוע להרמוניה הזאת, הוא המנוע שהניע את חיי. לא לוותר, ולחוות בתוך המציאות שלי את הראייה של הדבר השלם. גם אם יש בו סתירות, יש דרך לחבר אותן".

ואיך הרגיש כשהספר יצא לאוויר העולם? "כמו אחרי לידה".

6 טיפים בדרך לכתיבת סיפור חיים אישי:

 התחייבו לכתוב מדי יום, כך שהכתיבה תהפוך לחלק משגרת היום. צילום: Shutterstock

אם החלטתם לכתוב את סיפור חייכם בעצמכם, לורן צפריר מספקת כמה טיפים יעילים:

1. התחייבו לכתיבה. התחייבו לכתוב מדי יום, גם אם הכתיבה נמשכת עשר דקות קצרות. תרגלו את הכתיבה וחזרו עליה בקביעות, עד שתהפוך לחלק משגרת היום שלכם.

2. כתבו במקום קבוע. מצאו מקום קבוע שבו תוכלו להתנתק מהמולת היום ולהתרכז במילים. עדיף שהכתיבה תיעשה בזמן קבוע במהלך היום.

3. קבעו לוח זמנים. לוח הזמנים יהווה מעין דד ליין לעמידה בו - השתדלו להיצמד ללוח הזמנים שקבעתם. שעות הבוקר הן זמן עדיף לכתיבה, כשאתם עוד רעננים ולפני הבלגן והעומס של היום.

4. מתקשים להתמקד? בנו עוגנים. אפשר ליצור טבלה של שנות חייכם, לקבוע פרקים לפי תקופות ואירועים משמעותיים בחיים, ובכל פעם להקדיש את הכתיבה לפרק אחד. כך לאט לאט תוכלו לקבץ את הזיכרונות ואת החוויות ולבנות את הסיפור.

5. כתבו כאילו אף אחד לא קורא. כתבו ללא מעצורים ומבלי לערוך את עצמכם. עדיף שהטקסט יהיה בתולי וטהור, לפחות בשלב הראשוני.

6. לא לשכוח ליהנות. התענגו על כתיבה פרועה וחסרת מעצורים. תתפלאו לגלות באיזו מהירות הכתיבה תשתפר ותתעצם.

לא סיפור: גם אתם יכולים להוציא ספר לאור

יומן רשת: כל הסיבות לכתוב בלוג

לכתוב את החיים בסדנה חדשה

סקס בשירה העברית: אירוטיקה מפתיעה

להגשים חלום: ספר שירה ראשון בגיל 86

הכירו את התסריטאי בן ה-81

הצטרפו לקהילת כתיבה יוצרת של מוטק'ה