לסבתא חוה יש חווה

"אני חיה בגן עדן עלי אדמות, אני המאושרת באדם", מצהירה חוה זלינגר בת ה-72, ולשומע נותר לתהות האם זו האמונה החזקה שלה בבורא עולם, או העובדה שהיא חיה את החלום שלה. כנראה שילוב של שניהם.

זלינגר, אם לעשרה, סבתא ל-31 נכדים (היא לא לגמרי סגורה על המספר) וסבתא רבתא לחמישה נינים, היא גם האימא של "החווה של חוה", חוות חיות המשתרעת על פני 20 דונם בקיבוץ הדתי חפץ חיים שליד גדרה. היא מגדלת שם חיות משק לצד חיות בר שנפגעו וזקוקות לשיקום, ומארחת ילדים וקשישים שרוצים לחוות חיי משק ומגע עם הטבע.

כילידת הקיבוץ, זלינגר גדלה על מורשת חקלאית ואהבה בעלי חיים מאז שעמדה על דעתה, אבל רק בגיל 60 הצליחה להגשים את החלום, כשקיבלה לידיה את פינת החי החינוכית של הקיבוץ, "משק הילדים". היום היא מנהלת את המקום בעזרת שלושה מילדיה, ואף הקימה בו מוזיאון נוסטלגי קטן, המוקדש לחלוץ החרדי. "כל כך כיף בגיל כזה לעשות הסבה ולהתחיל עסק מכלום", היא אומרת. "כיף לי גם שבגילי אני עדיין נחוצה. זאת הרגשה נהדרת".

את התחושה המספקת של נחיצות בגיל המבוגר החליטה זלינגר לחלוק גם עם אחרים, ושישה מקרב צוות החווה שלה הם בני הגיל השלישי, המועסקים בשכר מלא, בעיקר בתפקידי הדרכת המבקרים. "בעבודה כמו אצלנו, השירות והאהבה הם החשובים ביותר", היא מסבירה. "גילינו שהעובדים המבוגרים הם איכותיים ונאמנים, וגם נותנים תחושה טובה למבקרים".  

לפני שפרשה לגמלאות, עבדה זלינגר כגננת בבתי הילדים בקיבוץ. אחרי הפרישה, החליטה להקדיש את זמנה לעבודה במשק הילדים, עם בעלי החיים שהיא כל כך אוהבת. באותה תקופה החלו לדבר על הפרטת הקיבוץ, וזלינגר הנמרצת מיד זיהתה הזדמנות. "זאת הייתה העבודה שחלמתי עליה", היא מספרת. "נורא רציתי לקחת ולנהל את המקום הזה".

"תמיד חיפשתי עצמאות, לעשות מה שאני אוהבת"

היתה צריכה ללמוד התנהלות עם כספים מאפס. חוה זלינגר בחווה, צילום באדיבותה 

הליך ההפרטה, המסמן את סופו של החלום הקיבוצי, היה בעיניה מהלך חיובי ורצוי. "אני לא אוהבת את ההתערבות שיש בקיבוץ אחד בחיים של השני, את ה'ביחד' הלא בריא, את זה שקובעים לך מה לאכול ואיפה לעבוד. תמיד חיפשתי עצמאות, לעשות מה שאני אוהבת, לפי המנגינה שלי".

אבל כשלקחה לידיה את ניהול והחזקת פינת החי, לא ידעה, כקיבוצניקית, אפילו לכתוב צ'ק. "אף פעם לא התעסקתי בכספים, והייתי צריכה להתחיל מאפס. מימון לא היה, כי הקיבוץ היה במצב כלכלי קשה. הורים בחוץ לא היו לי בשביל גב כלכלי, אבל היה לי אוצר, שנקרא ילדים ונכדים".

בסיועו של בעלה יעקב ("בעל חלום, המתנה של חיי, כל רגע איתו הוא פשוט חגיגה"), ילדיה ונכדיה, רכשה ושיפצה את חוות החיות והתאימה אותה לביקור של קבוצות. "יעקב, שהיה בעבר מרכז משק, הוא למזלי אדם עם ראש כלכלי, והילדים שלי חולים כמוני באהבת החי והטבע. הם אמרו לי 'אנחנו איתך'.

"שיפצנו ושדרגנו את המקום, והיום שלושה מהילדים שלי מנהלים את החווה, הנכדים הבוגרים עזרו לשתול כאן עצים ואני למדתי לכתוב צ'קים וחשבוניות, וקיבלתי ייעוץ מקצועי בהחזקת עסק. זקנה אמנם", היא צוחקת, "אבל עוד יכולה ללמוד משהו".

את האהבה הגדולה שלה לבעלי חיים קשה לה להסביר. "נולדתי לבעלי חיים", היא אומרת, "אני רואה בהם את הבריאה, זה מפגש עם האמת בחיים. כילדה הייתי המון ברפת, יושבת על התערובת ואוכלת חרובים, כי ממתקים לא היו. אבי היה לולן והייתי מבלה גם המון בלול. אהבתי את הריח של הטבע". 

לא טיפוס של לשבת בבית

"חשוב לדאוג קודם למי שתלוי בך". הבעל, יעקב זלינגר, בחווה. צילום באדיבות בני הזוג

בחווה היא קולטת בין השאר חיות משק שעברו הזנחה והתעללות, בהן סוסים וחמורים. חיים פה גם נאקה בשם ושתי, עזים, איילים נקודים, יעלים וקופים, שהגיעו לבית מוגן, וגם עופות דורסים ועופות מים שנפגעו בטבע.   

בשלב מסוים הבינה זילנגר, שכדי להחזיק את החווה יש צורך בהכנסה. "מכיוון שאני גננת, התחלתי לארח כאן קבוצות של ילדים מגני ילדים. הם מתנסים בחליבת עזים, אבל אנחנו מסבירים שהחלב נועד קודם כל לגדיים, ומדברים המון על הנושא של צער בעלי חיים".  

לאחרונה החלה לארח גם קבוצות מבתי דיור מוגן, שהוכנה עבורן תכנית מיוחדת, הכוללת ביקור בחוות דגי הנוי הסמוכה ובחממות להרכבת עצים, וסיור ב"מוזיאון החלוץ החרדי" שהקימה.

זלינגר הביאה לכאן בשלמותו את הצריף ששימש כבית הוריה בתחילת ימי הקיבוץ, ומגוון חפצים נוסטלגיים, מסיר החמין שהוכנס מדי יום שישי לתנור האבן במאפייה הישנה, דרך הפרימוס והפתילייה של שבת ושל יום חול, חלוקי "אתא" והשביסים שחבשו הנשים, ועד לול הרשת ששימש ל"אמבטיית שמש" לתינוקות. "המוזיאון מציג את החיים שלנו בימים עברו", היא מספרת.  "המבקרים שומעים את הסיפור של קיבוץ חפץ חיים, שהוקם לפי ההלכה".

גם לולא ניהלה חוות חיות, זלינגר משוכנעת שהייתה ממשיכה להיות אישה פעילה, גם בגילה. "הייתי הולכת להתנדב, אני לא אדם של 'אשרי יושבי ביתך', הייתי הולכת יותר לחוגי יוגה ופיסול, דבר שהתחלתי בשנים האחרונות, מפנקת את עצמי. הילדים אומרים לי: נתת הכול לבעלי החיים, עכשיו תני גם לעצמך". 

ועדיין, הכיף הגדול ביותר שלה הוא לצאת השכם בבוקר להאכיל את החיות, מלאכה שהיא מתעקשת לבצע בעצמה ללא עזרה. "זאת ההנאה שלי ואני לא מוותרת על זה. אני עוברת בין הכלובים עם המריצה שלי, נותנת לכל אחד ליטוף וארוחת בוקר, וכך מתחיל היום. אני מקיימת את הפסוק 'ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת', שמשמעותו לדאוג קודם למי שתלוי בך".  

[#middleBanner] 

מורה מחנך בגיל 91

ההזדמנות שלכם לעזור לטבע

עושים את מה שאוהבים - בלי לצאת לפנסיה

8 טיפים למציאת עבודה אחרי גיל 50

בית הקפה הירושלמי שמחפש עובדים פנסיונרים

הצטרפו לקהילת הצעות העבודה של מוטק'ה