לשרוד ולא לשכוח: לשקם את החיים אחרי אונס

המשפט "כלום לא קרה" חוזר פעמים רבות לאורך ספרה האוטוביוגרפי באותו שם של שושן רותם, 62, שמספרת באומץ, בגילוי לב ובראייה מפוכחת את סיפור חייה הקשה. גיבורת הספר (בהוצאת "מנדלי מוכר ספרים ברשת", אפשר להשיג ברשת), הילדה שושי, בת יחידה לשני ניצולי שואה, נאנסת בקביעות על ידי אביה ואמה והופכת לשבר כלי, שרסיסיו מתאחים רק אחרי שנים רבות, והמשפט הזה מהדהד בראשה, כשמבקשים ממנה להתנהג כאילו דבר לא התרחש.

רותם נולדה בירושלים וזמן קצר לאחר לידתה עזב אביה את הבית, כשהיא, ילדה ג'ינג'ית שמנמנה, גדלה עם אמה בעוני ונידוי חברתי, בצל החרדות וטראומות השואה של האם, שלהן התווספה מחלת נפש או סוג של פיגור. ילדותה עברה עליה סגורה עם האם בביתן הרעוע במושבה הגרמנית, אותו נאלצו לעזוב מדי חורף כי הוצף במים ולחסות בבית הדודה שמיררה את חייהן. כבר בגיל צעיר הפכה לסוג של הורה עבור אמה העילגת והלא מתפקדת, ובמקביל נפלה קורבן לניצול מיני מצדה, לאורך שנים. הקשר עם אביה היה דליל, אך בכל פעם שאירח אותה בביתו, נהג גם הוא לאנוס אותה. לעתים באותה מיטה בה ישנה אשתו החדשה.

תווית של פגועת נפש

"הפסדתי 28 שנים מחיי". שושן רותם

אבל הפגיעה שהביאה אותה לחשוף את סיפורה הייתה דווקא זו שספגה מהמערכת לבריאות הנפש, אליה פנתה לעזרה בבגרותה. לדבריה היא זכתה לאטימות ולטיפול כושל לאורך שנים ולתווית של חולת נפש, ששללה ממנה כל אפשרות לשיקום ולחיים נורמליים. בספר היא מצטטת קטעים מתוך הדוח הפסיכיאטרי שלה, המדגימים את חוסר הרגישות של מטפליה וחוסר ההבנה של מצבה.

"כשגיליתי שאני לא נפגעת גילוי העריות היחידה שעברה מסע כזה במערכת לבריאות הנפש, החלטתי לכתוב את הסיפור שלי", היא מסבירה. "הפסדתי 28 שנים מחיי. את השנים הטובות ביותר של כל אישה, של בניית קריירה והקמת משפחה. אני לא רוצה שזה יקרה גם לאחרות. במקביל להוצאת הספר הגשתי תביעה נגד משרד הבריאות, קופת החולים, הביטוח הלאומי ושירותי הרווחה, על הטיפול הכושל שנתנו לי".

למה בעצם לא הבינו את הבעיה שלך?

"ניסיתי לספר על ההתעללות המינית במעט המילים שהיו לי, אבל הם בחרו להתעלם. היה נוח להדביק לי תווית של פגועת נפש. כבר בפגישה השלישית סיפרתי על מעשיו של אבי, אבל כשפתחתי את התיק הרפואי שלי מצאתי שנכתב בו 'קיימה יחסי מין עם אביה'. איזה יחסי מין כשמדובר בגבר מבוגר וילדה בת עשר? מדובר באונס. זה היה הלם מוחלט. לא בגלל מה שכתבו, יותר בגלל מה שלא כתבו. נושא האונס המתמשך בכלל לא הופיע. הם חשבו שאני פסיכית, שצריך למצוא מוסד שיאשפז אותי עד סוף ימי. הם לא הבינו שאני אדם נורמלי שמגיב למצב לא נורמלי".  

ייתכן שבתקופה ההיא הייתה פחות מודעות לנושא?

"נכון שלא היו אז ערוצי טלוויזיה ואינטרנט ונפגעות לא התראיינו בגלוי, אבל היו כבר מרכזי סיוע, הנושא היה ידוע ומוכר והייתה ספרות מקצועית. בדקנו את זה לקראת הגשת התביעה".

בלי ילדים, בלי נכדים

"רוב חיי סלדתי ממין וממערכות יחסים, עכשיו אני מרגישה בשלה לזה". מתוך התערוכה של שושן רותם

חייה החדשים החלו לפני כעשר שנים, כשהגיעה סוף סוף למטפלת הנכונה, מומחית לטיפול בנפגעות גילוי עריות. "שרי הייתה זו שנתנה שם למה שקרה לי והסבירה לי שאני לא אשמה. הרבה נשים כמוני כלואות במוסדות לחולי נפש ולא זוכות לזה. היא העניקה לי כבוד כאדם, הסתכלה עליי בגובה העיניים. בבריאות הנפש מתסכלים עליך מגבוה".

מאז היא חיה חיים מלאים על אף שמעולם לא חוותה זוגיות. בספר היא מספרת שבשלב מסוים הבינה שהיא לסבית. "רוב חיי סלדתי ממין וממערכות יחסים, אבל עכשיו אני מרגישה בשלה לזה ואני מאמינה שגם זה עוד יקרה", היא מוסיפה. "הביטוי הכי חזק של השינוי הוא היכולת שלי לעבוד ולהתפרנס. יש לי גם קשרים חברתיים עם אנשים. זו לא אותה שושן, זאת מישהי אחרת לגמרי".

כיום היא עוסקת בהוראת מוזיקה, מנצחת על תזמורת ילדים ומדריכה טיולים מזמרים, וגם יוצרת עבודות פיסוליות בנושא גילוי עריות, אותן הציגה בתערוכה. אך לצד הסיפוק מהיכולת לפרנס את עצמה אחרי שנים של חוסר תפקוד, היא חשה שהייתה צריכה להיות כבר במקום אחר. "אני עובדת בכמה משרות כדי לכלכל את עצמי, בגיל שבו אנשים מתעייפים וכבר חושבים על הפנסיה", היא מתארת. "אני לבד. אין לי משפחה, לא ילדים ולא נכדים".

שועטת קדימה

"על אמא שלי אני לא כועסת. זה מה שהיא ידעה". מתוך התערוכה של שושן רותם

את כועסת על כל אלה שפגעו בך?

"אני משתדלת שלא לעסוק בזה, אבל ברור שיש בי כעס. לקחו לי חלק מהחיים וזה דבר שאי אפשר לתקן. על אמא שלי אני לא כועסת. היא סבלה מפיגור. היא היתה סוג של ילדה קטנה וזה מה שהיא ידעה. היא נשארה לבד, בלי בעל והייתה לה בובה שישנה איתה במיטה, אז היא שיחקה בה. אבי זה סיפור אחר, איתו ניתקתי את הקשרים".

בספר נרמז, שהניצול המיני של בתה היה הד לניצול שהאם עצמה עברה בילדותה. "לפי ההתנהגות שלה, היה ברור שהיא עברה התעללות מינית. היא הייתה מבועתת מגברים ותמיד הזהירה אותי מהם. העבר שלה היה לוט בערפל, אבל מדברים שסיפרה על מנהל בית הספר בילדותה והייתה תחושה שקרה שם משהו. עם המטען הזה היא עברה אחר כך גם את מחנות הריכוז".

את מרגישה שעשית עוד צעד קדימה אחרי פרסום הספר?

"זה תהליך שאני ממשיכה בו עד היום. התחלתי לתפקד אחרי שנים שלא הייתי מסוגלת לעשות כלום ומאז אני שועטת קדימה, אבל המסע לא נגמר. אני רוצה להעביר הרצאות בנושא כדי להעלות את המודעות לגילוי עריות. יש בינינו רבים שסבלו וסובלים מזה, יותר ממה שיודעים, כי אף אחד לא הולך עם שלט ברחוב. אני רוצה שיבינו את הנפגעים ויעניקו להם טיפול טוב יותר ממה שאני קיבלתי".

הצטרפו לקהילת דילמות במשפחה של מוטק׳ה

בזכות סרטן השד יצאתי לחיים חדשים

ממה עשית עניין, סך הכל נשיקה?

אלימות במשפחה מתרחשת גם בגיל מבוגר

הקלות הבלתי נסבלת של עבירות המין