ממנהל מכירות לליצן רפואי

זה קרה ב-2005 - משה ניב סקרבניק ואשתו הגיעו לביתה של בתם, כדי להרכיב מיטת תינוק לנכדם הראשון. בדרכם חזרה הביתה, נהגת שסטתה מהכביש נתקעה בהם חזיתית. הם נפצעו קשה, וחייהם השתנו מאותו רגע לנצח. משה ואשתו היו מאושפזים זמן רב בבית חולים. משה (67), שהיה מנהל מכירות של ציוד מכני הנדסי כבד, יצא יותר ויותר לחופשות מחלה, עד שפרש לפנסיה מוקדמת ב-2012. הוא לא תיאר לעצמו שהטראומה הנוראית של התאונה תביא איתה גם משהו מופלא.

"ראיתי את הסבל של אנשים בבתי חולים. התלוצצתי עם החולים, שימחתי אותם, והמליצו לי ללכת לקורס ליצנות רפואית", הוא מספר. "ילדיי דחפו אותי והחלטתי ללכת על זה". משה, אב לשלושה ילדים וסב לחמישה, נרשם דרך עמותת הליצנים הרפואיים "שמחת הלב" לקורס בבית חולים איכילוב. חצי שנה פלוס סטאז'. מאז הוא ליצן רפואי, ומופיע בהתנדבות פעמיים בשבוע או יותר בבתי החולים אסף הרופא ותל השומר.

הופעה לפני קהל לא לגמרי זרה למשה: אח שלו זיגי סקרבניק ז"ל היה פסנתרן ונגן ג'ז, אחד מעמודי התווך של המוזיקה הישראלית בשנות ה-60, מי שאחראי לעיבוד התזמורתי לאלבום החד פעמי של "החלונות הגבוהים". זיגי סקרבניק נפטר מסרטן קיבה בגיל 24, שלושה חודשים אחרי צאת האלבום. שנתיים אחרי מותו יצא השיר "היה היה" שהוקדש לזכרו, והופיע באלבום "פוזי" של אריק איינשטיין.

משה, שהיה צעיר מאחיו בתשע שנים, הצטרף אליו לא מעט להופעות. "מאד אהבתי לעמוד על הבמה ולהצחיק", הוא מספר, "היה מקום בתל אביב בשם בית תבורי, וכל יום שישי הופעתי לפני ילדים. הייתי ילד פלא כזה, סוג של סטנדאפיסט. המוות של אחי היה מאד טראומטי עבורי, היינו ממש קרובים. מאז מותו לא הופעתי בפני קהל. כשהייתי ילד הייתי בטוח שכשאהיה גדול אהיה על במות ואצחיק אנשים, אבל הלכתי לכיוון אחר לגמרי. לא הייתי מסוגל. עד הליצנות הרפואית שהחזירה אותי לחלום".

"חושבים שליצן רפואי מיועד רק לילדים, אבל זה לא  נכון"

"לא פעם ההומור מדבר יותר לאנשים מבוגרים". משה ניב סקרבניק, צילום באדיבותו

מה הזיכרון האחרון שלך מאחיך?

"כשהוא כבר שכב בבית החולים על ערש דווי, והמשיך לחלק מהמיטה הוראות אחרונות לאריק איינשטיין ולשמוליק קראוס כדי לסיים את האלבום בצורה מושלמת. ביקרו אותו המון אמנים, כולל חברי 'החלונות הגבוהים', הזמרת עדנה גורן והמתופף אהרל'ה קמינסקי שהיו חבריו הטובים. לכולם הוא נתן הנחיות מוזיקליות אחרונות. זה היה ב-67', ואני זוכר שרצה לקום ממיטתו כדי לעזור במאמץ המלחמתי במלחמת ששת הימים. כשמלאו לי 50 שנה צלצל אלי אריק איינשטיין בעקבות פניית בתי, לאחל לי מזל טוב ליום הולדתי. עכשיו אחי ואריק, שניהם עושים מוזיקה מעולה שם למעלה".

מה זה בעצם ליצן רפואי?

"אדם שמסייע לצוות הרפואי, לחולים ולבני משפחתם להתגבר על מכשולים נפשיים, לעבור טיפולים וסיטואציות לא נעימות בבתי החולים ובמוסדות שיקום שונים. אנשים חושבים שליצן רפואי הוא רק לילדים, אבל זה ממש לא נכון. להפך, לא פעם ההומור מדבר יותר אל אנשים מבוגרים. אני מופיע גם בבתי אבות, המופע כולו הוא אלתור. בקורס מלמדים אותנו איך לעמוד מול החולים, איך להשתמש באביזרים נוספים כמו בלונים. רוב התקשורת היא מילולית. הרבה שפת גוף, מימיקה, פנטומימה, ולא מעט ג'יבריש - דיבור שהוא לא דיבור. אני לא עושה חזרות, אבל יש יסודות שאני משתמש בהם באופן קבוע. בדרך כלל אני לא מתאפר, האיפור לא תמיד מועיל, בגלל כל מיני סטיגמות על ליצנים. יש אנשים שממש פוחדים מליצנים. אני מופיע בדרך כלל עם כובע, אף אדום ובגדי ליצן".

מה אתה זוכר מהפעם הראשונה?

"מי שמסיים את הקורס חייב לעבור סטאז' יחד עם ליצן רפואי מקצועי. אחרי חצי שנה של לימודים לא כל כך ידעתי למה לצפות. לימודי תאוריה שונים לגמרי מעמידה מול חולה. אני זוכר שעמדנו שנינו מול חולים בבית החולים איכילוב, התחלנו לאלתר והאסימון נפל לי. כל הלימודים התלבשו לי כמו כפפה, וידעתי בדיוק מה אני צריך לעשות. זה עורר בי אנרגיות בלתי נשלטות. הבנתי שאני במקום הנכון."

נוצרים קשרים אישיים עם חולים?

"לפעמים. בעיקר במחלקות שיקומיות, ששם האשפוז ארוך יותר".

יש מטופלים שנשארים עמוק בזיכרון שלך?

"בטח. הייתי במחלקה שיקומית בתל השומר, והיה שם פעוט בן שנתיים וחצי-שלוש שהוריו זנחו אותו. היה לו סוג של פיגור קל ובעיות מוטוריקה. נתתי לו לגעת לי באף האדום, ובכל פעם שנגע הפעלתי צפצפה שהייתה בכיסי. הוא היה מוקסם. בכל פעם שהגעתי הצביע על האף האדום וביקש ללחוץ. יום אחד, אחרי מספר חודשים, הגעתי והוא לא היה. סיפרו לי שאומץ. חלפו שלוש שנים, והוזמנתי לפעילות ליצנית בגן טיפולי באזור ראשון לציון. תוך כדי הפעילות הרגשתי שמישהו מחבק אותי מאחור. הסתובבתי, וזה היה אותו ילד. הוא עמד על הרגליים עם תומכים, חייך, והצביע על האף האדום. אין לי מילים לתאר את ההתרגשות מהפגישה הזאת".

"אלה הצלחות קטנות שממלאות אותי אושר"

לא נכנס למחלקות קשות. משה ניב סקרבניק, צילום באדיבותו

קורה שאתה חוזר למחלקה וחולה שנקשרת אליו כבר לא בחיים?

"לא, אני לא נכנס למחלקות קשות. לרוב אני במחלקות כירורגיות ואורטופדיות. באסף הרופא אני מופיע גם במחלקת אלרגיה של ילדים".

כמה חזקה התחושה שאתה ממש עושה שינוי?

"השינוי הוא כמובן מקומי, וממלא אותי באושר. הצלחות קטנות שהן עבורי עולם ומלואו. ילד שעבר ניתוח וסירב לשתות מים, למשל. אימא שלו פגשה אותי במעלית, וביקשה שאעזור לה לשכנע אותו לשתות. עשיתי לו כל מיני פעילויות ומשחקים, לגימות מים הפכו לחלק מהמשחק ולאט לאט הוא שתה. האימא כל כך הודתה לי. זאת תחושה נהדרת וזה לא רק עם ילדים. אני זוכר שהופעתי בבית אבות סיעודי. מולי ישבה אימא שלא הפסיקה לבכות, ולצידה ישב בנה חסר אונים. התחלתי את הפעילות הליצנית עם הבן. הוא הבין את הקונדסות ושיתף פעולה. האימא הפסיקה פתאום לבכות. היא ראתה את הדינמיקה בין הליצן שזה אני לבין בנה, ופרצה בצחוק מתגלגל ומדבק. היא כל כך נהנתה משיתוף הפעולה בין שנינו. איני יודע מה הייתה הסיבה לבכי, אבל לפחות לזמן מסוים הפסקתי את העצב".

הקיר של משה מלא בתעודות הוקרה. 13 שנה הוא ליצן רפואי, והיום הוא מעביר סטאז'ים לליצנים רפואיים חדשים. "יש בקורס מכל הגילים, גם צעירים וגם מבוגרים", הוא מספר. "היה זוג מבוגר שלקח ביחד קורס ליצנות רפואית אחרי אובדן בנם. הם החליטו שזה הייעוד ושזה מה שהבן היה רוצה". את החזרה להופעות לקח משה למקום נוסף, מקצועי יותר. הוא מופיע בקבוצת תיאטרון פלייבק בשם 'אפקט הפרפר'. תיאטרון פלייבק למי שלא מכיר הוא תיאטרון ללא תסריט ידוע מראש, אבל עם מבנה קבוע. המנחה מזמין מתנדב מהקהל לספר סיפור מחייו מהעבר הקרוב או הרחוק, והשחקנים מאלתרים סצנות המשקפות את החלקים הגלויים וגם את אלה שבין השורות בסיפור.

"אנחנו בדרך כלל ארבעה או חמישה אנשים, מופיעים בעיקר באירועים פרטיים", הוא מספר. "בסוף המופע המתנדב מהקהל אמור לתת משוב על איך סיפרנו את סיפור חייו. אנחנו נפגשים פעם בשבוע ועושים חזרות על טכניקות, מספרים בעצמנו סיפורים ועובדים על זה. אני כבר שנה שלישית בעניין וזה מדהים. אנשים מספרים לפעמים סיפורים מאד קשים. על מוות, על מחלות, על אובדן. צריך מאד להיזהר לא להעליב את המספר".

"זאת תרפיה בשבילי"

"ברגע שאני מסיר את בגדי הליצנות אני חוזר להיות אני, אבל אחר". משה ניב סקרבניק, צילום באדיבותו

לנכדים שלך אתה עושה הצגות?

"ליצנות רפואית לא עובדת על בני משפחה. יש לי חברה טובה ליצנית שהבת שלה הייתה מאושפזת, והיא קראה לי לעשות את הליצנות. עם הנכדים שלי אני עושה דברים אחרים". 

מה הדבר הכי משמעותי שקיבלת מהליצנות?

"הליצנות הרפואית נותנת אמנם המון לחולים, אבל עבורי זה ריפוי בעיסוק. ברגע שאני מתנתק מהחיים שלי ועוטה את גלימת הליצן והאף האדום, אני הופך לאדם אחר. אני הולך אחרת, מדבר אחרת, אני משעשע ומצחיק. ברגע שאני מסיר את הבגדים אני חוזר להיות אני, אבל אחר. זאת תרפיה. כשהמשפחות אומרות לי שאני עושה עבודת קודש, אני מרגיש כמו ישו שהולך על המים. באותו רגע היום מתחיל מחדש. עשיתי משהו בשביל הבריות, אבל גם בשביל עצמי".

מה בעתיד?

"אמשיך כמה שאוכל עם מה שאני עושה. עברתי מאז התאונה לא מעט בעיות בריאותיות אחרות, אבל אני עושה התעמלות מבוקרת וממשיך להיות פעיל. זאת בריאות. לא רק המופע חייב להמשך, גם החיים חייבים להמשך".

יום המעשים הטובים: גולשי מוטק'ה למען הקהילה

"החיוך של הילדים זה השכר שלנו"

הפנסיונרים שמתנדבים לעזור לקשישים

המכורים להתנדבות: "זו סיבה לקום בבוקר"

הצטרפו לקהילת ההתנדבות של מוטק'ה