מתי בפעם האחרונה עשית משהו בפעם הראשונה?
מה גורם לאנשים להחליט אחרי גיל 50 להתחיל להתפרע? לצנוח לראשונה, להתחדש בקעקועים, לצאת לטיול תרמילאים בהודו או להפוך פתאום לזמרים מקצועיים? הסיבות כמובן משתנות מאדם לאדם, אבל אפשר לומר שהמכנה המשותף הוא ההבנה שחיים פעם אחת, ואמצע החיים הוא זמן מצוין להגשים חלומות קטנים וגדולים. "זה לא נגמר עד שזה נגמר", אומרת בחיוך עדינה אבן זוהר (63) שהוציאה אלבום ראשון בגיל 55 והפכה לזמרת מקצועית. "לא לפחד, להקשיב לקול הפנימי שלנו, הוא יודע. בגיל 50 הבנתי שאני לא חייבת לאף אחד דין וחשבון, ואם יש משהו שהוא בוער בעצמותיי אז אני צריכה לתת לו ביטוי. לא להמשיך לחיות בתסכול, לא להקשיב לקול שאומר לנו למה לא".
אבן זוהר זוכרת את עצמה מילדות עומדת מול המראה, שרה ורוקדת שירים מתוך מחזות זמר. "הייתי יושבת במופעים וחושבת לעצמי: אני יכולה לעשות את זה", היא אומרת, "אבל זאת הייתה תקופה אחרת. אז ההורים לא דחפו להגשים חלומות. זה היה דור שדחף קודם כל לביטחון כלכלי ולא לשטויות של משחק ושירה. משכורת טובה בסוף כל חודש, זה מה שהיה חשוב". היא גדלה בניו יורק, סיימה לימודי סוציולוגיה וקרימינולוגיה. הגיעה לישראל לשנה, התאהבה בבחור ונשארה. עבדה כמה שנים כעובדת סוציאלית, עבדה גם בהייטק, ולא מצאה את עצמה. לקראת גיל 50 התחילו סדקים בחיי הנישואין, ויחד עם הגירושין התחילה אבן זוהר לעשות הערכה מחודשת של מצבה. היום, עם שלושה ילדים ושני נכדים, היא הוציאה כבר אלבום שלישי. הראשון, FOR THE FIRST TIME, יצא כשהייתה בת 55. הסגנון: ג'אז ופופ, כאשר אבן זוהר היתה שותפה לכתיבת חלק מהשירים.
"הייתי שרה באמבטיה אבל רציתי יותר"
לא חשבה על משהו מקצועי בהתחלה, אבל היה קול פנימי שבער בה. עדינה אבן זוהר, צילום: טוני פיין
"הייתי שרה באמבטיה, שרה במכונית עם הילדים שאמרו לי 'אימא די'. באמבטיה יש אמנם אקוסטיקה מצוינת אבל רציתי יותר. בגיל 48 התחלתי ללמוד פיתוח קול", היא מספרת. "בהתחלה לא חשבתי על משהו מקצועי, זה היה משהו פנימי שאמר: את חייבת לשחרר את הקול שלך".
מתי הרגשת מוכנה לעלות לבמה מקצועית?
"בהתחלה היה הרבה בכי, הרבה חוסר ביטחון. לא הבנתי מה אני עושה, מי יבוא למופעים שלי? מי ירצה לשמוע אותי? מה פתאום בגיל 50 אני מחליטה לעשות משהו כזה יוצא דופן, אולי כדאי שאשאר לשיר במקלחת. היו המון פחדים. הילדים מאד תמכו, אני חושבת שבהתחלה אף אחד מהם לא חשב שזה יגיע לקטע כזה מקצועי. חשבו שזה מן תחביב של אימא. בפעם הראשונה שאמרתי 'אני זמרת', לא האמנתי שזה יוצא מהפה שלי. זאת הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שזאת אני. לקח לי המון זמן להאמין ביכולת שלי, שיש לי משהו לתת".
את שלושת אלבומיה הפיק לואי להב הגדול, שהפיק אלבומים לענקים כמו שלמה ארצי, שלום חנוך וגידי גוב. "למצוא את עצמי מדברת עם אחד הגאונים, זה היה הזוי", היא מספרת, "מישהי שעבדה איתי הצליחה להפגיש בינינו. הוא שמח לעבוד על פרויקט כל כך שונה".
"אנחנו טובים בלשכנע את עצמנו למה לא"
"היו מופעים שהגיעו אנשים בודדים, אבל זה לא קורה רק לי". עדינה אבן זוהר, צילום: טוני פיין
איך היה המופע הראשון?
"זה היה אצלי בסלון, כשגרתי בגליל. זה הרגיש כאילו אני יולדת את עצמי. הגיעו בעיקר חברים. ההתרגשות באוויר הייתה ענקית. חודש אחרי זה עשיתי מופע במקום שבו אף אחד לא מכיר אותי, ונדבקתי בחיידק. זה משהו שתמיד רציתי לעשות, לתקשר עם אנשים דרך השירה, דרך הדיבורים. כשאני רואה אנשים בקהל ופתאום זוג מתחיל להתנשק, או פתאום מישהו מתחיל לבכות כי משהו מאד נגע בו, זאת תחושת היי מדהימה".
ההורים זכו לראות אותך שרה?
"אבא בן 103, הוא לא היה במופע אבל הייתה לו אין סוף ביקורת. 'מה זה השירים האלה', 'לא שומעים אותך טוב', 'למה את לא שרה בספרדית'. אימא שלי הייתה במופע אחד שלי. היא גם ידעה להעביר ביקורת. זה היה האופי שלה, היה לה קשה לפרגן".
לזכות מה את זוקפת את ההצלחה?
"לנחישות. בהתחלה הקשבתי להמון זמרות. לקח לי זמן להבין שאני לא צריכה להישמע כמו מישהי אחרת. בגילי כבר יש לי משפחה, יש לי ילדים, אני כבר לא צריכה לדאוג לפרנסה. לבחור בקריירה של זמרת זה פשוט יותר. זה כבר לא 'הכל או כלום'. אין לי מה להפסיד, יש לי רק להרוויח. זה שחרור אדיר של הכל, ובעיקר של הפחדים. אנחנו מאד טובים בלשכנע את עצמנו למה לא לעשות משהו. אבל כשחושבים על זה, מה הדבר הכי רע שיכול לקרות? אז לא הצלחנו. בגיל שלי למדתי שמשבר זה הזדמנות להתפתחות. היו מופעים שהגיעו אנשים בודדים, אבל זה לא קורה רק לי".
ספורט אקסטרים בגיל 50: "החיים קצרים"
צניחה חופשית, צלילה, מצנחי רחיפה, טיסה באולטרא לייט - הכל מהכל. הרב דב חיון, צילום באדיבותו
בשנה אחת עבר הרב דב חיון (57), סגן ראש עיריית חיפה, טלטלה אחר טלטלה. חבר טוב שלו בשם ירון גולן הלך לישון ולא קם, תלמיד שלו נכנס בעץ ונהרג, ולאחיו הבכור גילו סרטן אלים בראש. חודש אחרי הגילוי הוא הפך צמח, ובגיל 52 נפטר. חיון, אבא לשני ילדים, שינה באותה שנה קשה את חייו. הוא התחיל בגיל 50 לעשות ספורט אקסטרים. צניחה חופשית, צלילה, מצנחי רחיפה, טיסה באולטרא לייט. "אשתי נתנה לי מתנה ליום הולדת 50 צניחה חופשית ושם זה התחיל", הוא אומר. "יום למחרת נתתי לעצמי מתנה קורס טיס אולטרא לייט, ובאותו שבוע נרשמתי לקורס צלילה. תמיד אהבתי אקסטרים ואף פעם לא העזתי. החיים קצרים, צריך ליהנות מהם".
אתה יכול באותה מידה גם לאבד חיים עם האקסטרים.
"יש יותר סיכון בלעבור את הכביש מאשר בצניחה חופשית. אנשים לא מבינים את זה. כשאתה קופץ מהמטוס ומתגלגל באוויר יש בזה משהו מאד משחרר. אם אתה עושה הכל לפי הכללים, בודק את הציוד שלך שהוא תקין, לא נכנס לים אם הוא סוער מדי ולא קופץ באוויר כשהרוחות לא מתאימות, הסיכוי לתאונה הוא אפסי. מובן שצריך ללמוד לעשות את זה נכון. הפחד הוא חלק מהאדרנלין, הוא לא משתק".
מה הכי מסעיר?
"צניחה חופשית. להיזרק באוויר, להתגלגל, הריחוף, זו תחושה שאתה ציפור".
למה בעצם עד גיל 50 לא עסקת באקסטרים?
"כלכלית לא הייתה לי את האפשרות. לא הייתי במקום שבו אני נמצא היום. הייתי עסוק בקריירה. היה לי עסק הוצאה לאור בתל אביב, אופיר הוצאה לאור בע"מ, שפשט את הרגל. הפסדתי כסף והייתי צריך להחזיר אותו. לפני גיל 50 עבדתי בשלוש עבודות: מורה בתיכון, איש מחשבים ועוד. עישנתי שתי חפיסות סיגריות ביום. בגיל 50 זרקתי את הסיגריות, התחלתי לעשות ספורט, למדתי את שוק ההון וזה שינה את רמת חיי. בגיל 50 שיניתי את כל תפיסת עולמי - בואו נחיה טוב, כאן ועכשיו. על כל שקל שאני מרוויח אני נותן תרומת מעשר, ואת השאר אני מחלק לשלושה: אחד לתשלום חובות, אחד לחסוך לעתיד, ושלושים אגורות לבילוי עכשיו. לחיות על פי השליש אני קורה לזה".
מה הדבר הבא?
"לסיים את קורס הדאונים שהתחלתי. כשהבן שלי ישתחרר מהצבא נעשה יחד טראק ארוך, נטפס על איזה הר. אף פעם לא טיפסנו".
טיולי הרפתקאות בעולם הגדול בעשור השביעי לחיים
אוהבת טיולי תרמילים במקומות אקזוטיים. "כשאהיה בת 90 אסע שוב לאוסטריה הקלאסית". ליביה רוטקבסקי, צילום באדיבותה
לפני שבע שנים התאלמנה ליביה רוטקבסקי (72) מבעלה רוני, ואז גם השתנה אופי הטיולים שלה. "נסענו הרבה לחו"ל", היא מספרת, "מאד נהנינו, אבל אלה היו בעיקר טיולים לאירופה הקלאסית ולארה"ב. היום אני נוסעת כמה פעמים בשנה לטיולים שרוב החברות שלי לא יכולות להצטרף אלי. עשיתי טיול לדרך המשי, נסעתי לשבטים של מזרח הודו, חזרתי לא מזמן מטיול בדרום אמריקה, ועוד מעט אני נוסעת לאלבניה ולמקדוניה. אני אוהבת לראות את הצד האנתרופולוגי, איך אנשים חיים. אמנם לא קפצתי באנג'י אבל נסעתי הרבה בג'יפים, וכשאהיה בת 90 אני שוב אסע לאוסטריה הקלאסית".
בעברה עסקה רוטקבסקי בהוראה. אחרי שניהלה מעון של ויצ"ו 32 שנה פרשה לפנסיה. היא אימא לשני ילדים וסבתא לשלושה נכדים. היום שלה עמוס בעיקר בהתנדבויות, של תנועת של"מ (שירות לאומי למבוגר) אותה מפעילה החברה למתנ"סים הארצית. בין השאר היא מתנדבת בבית החולים אסף הרופא, גם עם קשישים וגם בחדר תינוקות ובחדרי לידה. בנוסף, היא מארחת חברה לשתי נשים ניצולות שואה.
מה היה הדבר הכי מוזר שנתקלת בו בטיולים שלך?
"יש שבט במזרח הודו בשם שבט הבונדה. נשים צעירות בנות 25 שמתחתנות עם ילדים בני 10-11. תוחלת החיים שם מאד קצרה, בערך 48, ומוסד הנישואין נועד רק לדאוג לאישה ולכלכלתה כשתזדקן. את ההולדה מקיימת האישה עם גברים אחרים, לעיתים קרובות עם האבא של בן זוגה. הן מסתובבות עירומות לגמרי, מתלבשות רק כשהן יורדות לשוק. אסור לצלם אותן. תצלמי אותן? תיקחי סיכון שירו לך ברגל".
היו נקודות משבר?
"לא משבר, אבל בטיול של דרך המשי הקבוצה שכחה אותי באחד השווקים ונסעה. חזרתי למקום האיסוף וגיליתי שהאוטובוס פשוט נסע. אף אחד לא דיבר שם אנגלית. כל הציוד שלי היה באוטובוס, כולל רשימת המלונות. ניסיתי לצלצל, אבל הטלפונים של כולם היו סגורים. לקח להם שעתיים להבין שאני לא שם. המדריך הגיע לקחת אותי חיוור כמו סיד. אני עוד הייתי צריכה לנחם אותו. לא נבהלתי, אבל מזל שלא התרחקו, נסעו איזה 400 קילומטר".
קעקועים בעשור החמישי לחיים
בגיל 47 התחדשה לראשונה בשלושה קעקועים, כולם משמעותיים עבורה. שרה רחבי, צילום באדיבותה
כשרוב האנשים עושים קעקועים בגילים המוקדמים של חייהם, שרה רחבי עשתה את זה לראשונה בגיל 47, ומאז באותה השנה קעקעה עוד שניים. שני קעקועים מתוך השלושה הגיעו ממקום של תקווה מתוך אפלה. רחבי, אימא לשלוש בנות, מנהלת אדמיניסטרטיבית בחברת תקשורת, חלתה לפני שנה בסרטן השד. "לילה ראשון אחרי הגילוי עבר בהמון בכי", היא מספרת, "ואז קמתי בבוקר והחלטתי שאני לא נותנת לסרטן להפיל אותי. אחרי הניתוח עשיתי לעצמי קעקוע עם הכיתוב BELIEVE – אמונה - ביד שמאל, שהיה הצד המנותח.
"רציתי כל הזמן לראות את זה מול העיניים, בעיקר ברגעי עצב. את הקעקוע השני עשיתי ברגל, ראשי תיבות של הבנות שלי, קעקוע פרחוני של האותיות CNB - חן נוי ובל". עוד לא הספיקה להתאושש מהמחלה, ורחבי עברה טראומה נוספת: תאונת דרכים קשה. גם את האירוע הזה חרטה לעצמה על היד. "קעקעתי צמיד על זרוע ימין, כמו שרשרת פרחים שהיא שרשרת החיים, ולמעלה יש את הכיתוב I AM ALIVE – אני בחיים. זה מזכיר לי שאני פה ואני אשאר פה", היא אומרת.
מה הקעקוע הבא?
"אני אעשה בקרוב קעקוע של צמיד על זרוע שמאל, שיהיה רשום בו LET IT BE, תזכורת עבורי לחיות את הרגע, לשחרר ולעשות מה שבא לי. כל קעקוע הוא משמעותי בשבילי, נותן לי כוח. עם הסרטן הייתי חדורת מטרה. מהתחלה בכיתי את החיים שלי, ואז בחצות אמרתי לעצמי די, פה זה נגמר, את ממשיכה כאילו לא קרה כלום. ובגלל זה עשיתי קעקוע של 'תאמיני'. לא חשבתי שיש לי את הכוחות האלה.
"שבועיים אחרי הניתוח חזרתי לשחק כדורעף. בזמן ההקרנות לא ישבתי בבית ולא ריחמתי על עצמי. לא נפלתי לתוך המחלה, וכן הקעקוע עזר לי. הייתי מסתכלת ומחייכת אל הילדים. התאונה לקחה אותי קצת יותר למטה. יצאתי בנס ואני מאובחנת כפוסט טראומה. הייתה שנה של שרשרת אירועים קשים כולל גירושין, מכה אחרי מכה, וכל פעם אני צועדת קדימה".
מגשימות את עצמן יום יום בגיל 70
הצתה מאוחרת: התפרסמו אחרי גיל 45
קריירה חדשה בקעקועים בעשור השישי לחיים
עזב את שוק ההון כדי להיות דייג
להגשים חלום: מאמן כושר מוסמך בן 90
מי לא אוהב פרחים? זר פרחים יפה הוא מתנה שכיף לתת ולקבל, ולא רק בחגים או באירוע מיוחד. כשאנחנו רוכשים זר,...
מחפשים מה לעשות עם הנכדים בפסח? הנה הצעה לפעילות מיוחדת, שיש בה גם גאווה ישראית וגם...
כולם יודעים ששמן זית הוא אחד השמנים הבריאים שיש – הוא עשיר בחומצת שומן חד בלתי רוויה, שמסייעת להקטנת...