אשת הפלדה: מ-106 קילו למרתוניסטית המהירה בארץ

למרות שנועה פלדמן כבר חצתה את גיל 50, היא יכולה לרכוב על אופניים מביתה שבצפון השרון לעזה, ולחזור חזרה בפחות מ-9 שעות. לרוץ 20 קילומטרים עבורה זה לא יותר קשה מלהכין עוגיות. אתם בוודאי חושבים שמדובר על ספורטאית אולימפית מלידה, אבל לא. לרוץ החלה פלדמן בגיל 32, ובמרתון הראשון השתתפה רק בגיל 35. ״הייתי אמא ל-4 ילדים, בנויה לתלפיות ועם עודף משקל שהסתכם ב-50 קילו״, היא אומרת, "כל מה שרציתי זה לרזות".

לפני שנה היא הפכה לאישה היחידה בארץ (ואחת מתוך 10 נשים בעולם כולו!) שסיימה את תחרות הספורט הקשה ביותר בעולם בשם The ultraman challenge. מסלול התחרות נמשך 3 ימים. ביום הראשון המשתתפים שוחים בכנרת 10 קילומטרים, ביום השני רוכבים 420 קילומטרים על אופניים וביום השלישי יש ריצה של 84 קילומטרים. כל יום חייבים לסיים את המסלול ב-12 שעות, ולהיות תמיד עם שני מלווים צמודים. רק 7 משתתפים הגיעו לגמר בשנה שעברה, ופלדמן, כאמור, היא האישה היחידה מתוכם.

לפלדמן 5 נכדים וקעקוע אחד לכל תחרות חשובה שבה השתתפה. כשנכנסים לביתה שבמושב מונש, הדבר הראשון שקופץ לעין הם שני זוגות אופניים המקובעים לרצפה במרכז הסלון (אחד שלה ואחד של בעלה, ערן). מבט מסביב מגלה שעל הקירות תלויות עשרות תמונות המתעדות את כל הרגעים הגדולים בהיסטוריה המשפחתית ובהיסטוריה התחרותית של נועה. בחדר השינה, מול המיטה ומעל הטלוויזיה, מדף ועליו מוצגים הגביעים והמדליות שבהם זכתה ב-20 השנים האחרונות.

כשפלדמן לא בבית אפשר לפגוש אותה רצה ברחבי המושב, עם השיער השטני הארוך שלה פזור, לבושה בבגדי ספורט צמודים. אפשר לראות אותה גם כשהיא אוספת את הנכדים מהמסגרות, ובין לבין כשהיא לא מתאמנת ולא בתפקיד סבתא, היא גם מנהלת מרכז שיקום של נכי צה"ל בגן שמואל, תפקיד שבו זכתה במכרז לפני 20 שנה.

3 כוסות אספרסו וריצה לפנות בוקר

גם מרתוניסטית, גם סבתא וגם עובדת. נועה פדמן, צילום: שלומי מצוין

סיפור האהבה הבלתי נתפס של פלדמן עם ספורט תחרותי התחיל כאמור בגיל 32, כשהיא החליטה להשיל את עודף המשקל שהצטבר אחרי 4 לידות. היום היא אחת הספורטאיות פורצות הדרך בארץ, שהרופאים לא מצליחים לפענח את היכולות הפיזיולוגיות שלה, הילדים והנכדים שואבים ממנה השראה, והיא מבחינתה, העיקר שיתנו לה לרוץ חופשי בשדות המקיפים את המושב.

״אני קמה כל יום ב-3:30 בבוקר, שותה 3 כוסות אספרסו, אוכלת תמר ויוצאת לריצה. כל עוד חושך אני נשארת בגבולות המושב כדי לא להדאיג את בעלי, אבל איך שהשמש זורחת אני וכל חזירי הבר שחיים בשדות ובמטעים יוצאים אל המרחבים. אני רצה והם אחריי״.

למה להתחיל כל כך מוקדם?

"כדי להספיק לפני העבודה את האימון המלא, שחייב לכלול גם שחייה ורכיבה על אופניים. רק ככה אני מרגישה שבאמת התאמנתי".

ובחזרה לעודף המשקל שבזכותו פלדמן גילתה שהיא אשת פלדה. את ערן, בעלה מזה 35 שנה שאותו היא מכנה ״איש ברזל״, היא הכירה בתנועת נוער. הם התחתנו בגיל 20 עם אמונה בלב שאפשר לחיות מאוויר ואהבה. היום היא לובשת בגדים במידה הלא הגיונית 36, אבל אחרי הלידות המצב היה שונה. ״בגיל 32 שקלתי 106 קילו, שהתפרסו על גובה של 1.64 מטר ועדיין, לא הרגשתי רע", היא אומרת. "עד שיום אחד נכנסה לבית שכנה שראתה על הקיר תמונה מהחתונה שלי, ולא האמינה שזאת אני. זה כאב לי, ובאותו הרגע נפל לי האסימון שאני חייבת לעשות שינוי בחיים, שאני חייבת לחזור להרגיש גם אישה, לא רק אמא ורעיה״. למחרת בבוקר עשתה את ההליכה הראשונה שלה, ומאז לא עצרה.

״בשבילי הריצה היא משהו מאוד עמוק, הרבה מעבר לפעילות גופנית. מה שהתחיל בשביל הרזיה הפך עם השנים למניע לכל. העיסוק בפעילות גופנית זה מה שקובע מה אני אוכלת וגם על מה אני מוותרת. בזכות הספורט אני יודעת שיש לי כוח רצון אחר, ואני מכירה את נקודת הקיצון של כוח המחשבה שלי״.

פלדמן לא אוכלת סוכר ושמן, לא אורז ולא תפוחי אדמה ובטח שלא ממתקים ועוגות. היא חיה על גבינות, ירקות ופירות, ובשביל האנרגיה והפחמימות שהגוף זקוק להן, גם לחם. ״הבית לא סובל מהמשטר התזונתי שלי״, היא אומרת ומציגה 4 צנצנות זכוכית ענקיות על האי במטבח שלה, שמלאות בעוגיות שונות מעשה ידיה.

"ביום שיש לי בו רק אימון של שעתיים אני מרגישה שלא עשיתי כלום"

הרופאים לא מצליחים להבין את היכולות הפיזיולוגיות שלה. נועה פלדמן, צילום: שלומי מצוין

ספרי על ההליכה הראשונה שלך.

״הייתי כבדה בהתחלה, היה קשה להתחיל לרוץ. כשהצלחתי, רצתי 3 קילומטר ואחרי זה 12. תוך שנתיים הורדתי 40 קילוגרם ממשקל גופי. 3 שנים אחרי תחילת התהליך השתתפתי במרתון הראשון שלי".

מאז הוסיפה פלדמן לרשימת הישגיה גם את תחרות ״אולטרה מרתון״, השתתפה בתחרות ״חצי איש ברזל״ וב״טריאתלון איש הברזל״. ״בבדיקות הגופניות שעשיתי אמרו לי שאני לא מגיעה אפילו קרוב למיצוי הפוטנציאל שלי, ועדיין, בכל תחרות שבה השתתפתי מצאתי את עצמי בשלישיה הראשונה. בעלי תמיד אמר שיש לי פשוט ראש אחר, אבל בבדיקות הדם שעשיתי, כשהתכוננתי לתחרות האולטרה-מן, הרופא אמר לי שהגנן שעבד שעתיים בגינה יצטרך יותר זמן התאוששות ממה שהגוף שלי זקוק לו אחרי ריצה של עשרות קילומטרים״.

היום אין תחרות חדשה באופק של חייה, אבל פלדמן עדיין מתאמנת 6 פעמים בשבוע. את היום השביעי שבו היא לוקחת הפסקה מאימונים היא לא הופכת למנוחה - יום למחרת היא משלימה את מה שהחסירה עם 2 אימונים ברצף, שוחה 10 קילומטר ואז רצה 20 קילומטרים על הליכון. ״ביום שבו יש לי רק אימון של שעתיים אני מרגישה שלא עשיתי כלום״, היא מסבירה. כדי להבין לעומק מה עובר על הגוף שלה במהלך האימונים, וגם כדי להימנע מפציעות ספורט, היא למדה קורס מדריכי חדר כושר וסיימה קורס מדריכי ריצה תחרותית בווינגייט.

יחד עם בנה הצעיר ניב השתתפה פלדמן בתחרויות ספורט וטיפסה על הרים בטרקים הכי מאתגרים בחו"ל. ״כשניב היה צעיר כולם ציפו שיהפוך לספורטאי מקצועי, ואני כמו כל אמא קיוויתי שזה ישחרר אותו מהצבא. אבל הוא החליט לוותר על הקריירה הספורטאית והתגייס ליחידה מובחרת״.

כשהתגייס, פלדמן השתתפה בתחרות Israman כי רצתה להראות לו שלומדים להתגבר דווקא דרך ההתמודדות עם הקושי. ״בזמן השירות שלו, שנמשך 6 שנים, לא התאמנתי לשום תחרות כי היה לי חשוב להיות בבית בכל רגע שהוא מחוץ לבסיס. אבל לרוץ לא הפסקתי, כי בריצה הייתי פורקת את הדאגה לילד״.

"הספורט ממלא ומרגיע"

לאחר הלידות סבלה מעודף משקל. נועה פלדמן, צילום באדיבותה

לסבתא הפכה פלדמן כבר בגיל 46. "אני עוזרת המון כי אני חושבת שסבתא צריכה להיות נוכחת. הימים הכי קשים עבורי הם אלה שבהם אני מתכוננת לתחרות כלשהי וחייבת לוותר על הזמן עם המשפחה שלי״. וכשהיא מדברת על ויתור היא יודעת מה היא אומרת - כשהתכוננה לתחרות איש הברזל באוסטריה, פלדמן התאמנה 30 שעות בשבוע.

אז איך זה באמת להיות סבתא מרתוניסטית?

"כשאני מטפסת ורצה עם הנכדים במגרש משחקים זה הכי טבעי לי, אבל אז, כשמישהו מהם קורא לי בקול רם 'סבתא', אני קולטת את כל האנשים מסביב מפנים את המבט בתמיהה".

ומה לגבי גיל המעבר? אין לו השפעה על שגרת האימונים שלך?

"אין לי מושג על מה כולם מדברים, אני לא סובלת מגלי חום או מכל סממן פיזי אחר, וגם לא ממצבי רוח משתנים ולא מדיכאון".

מה הדבר שעושה לך הכי טוב בחיים?

"להיות מסוגלת להעריך את הדברים הקטנים ולרוץ סתם ככה, בלי שעון ובלי להתייחס למדדים. כשאני רצה בשטח אני מרגישה שאני חוזרת להיות נועה, הבת של החקלאי שנולדתי להיות. ספורט ממלא אותנו וגם מרגיע. לפני שהתחלתי לרוץ הייתי אדם הרבה יותר עצבני. היום אני במקום הרבה יותר רגוע. כדי להעביר את מה שהשגתי הלאה אני מעבירה הרצאות בשם 'להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי', בהן אני מספרת על התהליך שעברתי".

איזה מסר הכי חשוב לך להעביר הלאה?

"תמיד לשאוף להיות יותר, אבל לא בהשוואה למישהו אחר אלא לפי הממדים שלך".

מתי בפעם האחרונה עשית משהו בפעם הראשונה?

מלכת האקסטרים

להגשים חלום: מאמן כושר מוסמך בן 90

לא נחים לרגע: ספורטאי הים בגיל השלישי

הצטרפו לקהילת הבריאות של מוטק'ה