ניצח את הטרשת והשתתף בטור דה פראנס

שנת 2002 היתה אחת השנים הקשות בחייו של מיכאל פייביש. נישואיו התפרקו אחרי 16 שנים כשאשתו דאז חזרה בתשובה, ולקחה עמה את שבעת ילדיהם איתם אין לו ממש קשר עד היום. ואם זה לא מספיק, הוא ביקש למצוא נחמה ברכיבה על אופניים ואפילו שם לעצמו מטרה שאפתנית: לעשות את שביל חוצה ישראל על אופניים, ממטולה לאילת בשלושה ימים - אבל במהלך האימונים, באחת הרכיבות ממודיעין לביתו שהיה אז בגבעת זאב, החל לראות מטושטש. "חשבתי שזיעה נטפה לי על העיניים. עצרתי בצד, שטפתי פנים ושתיתי מים, אבל זה לא עבר", הוא משחזר. "רכבתי עם הראייה המטושטשת עד הבית, קיוויתי שזה יעבור בבוקר אבל זה לא עבר, וככה נסעתי לעבודה. היום בדיעבד אני יכול לומר שזה לא הדבר הכי חכם שעשיתי בחיים". משם זה החמיר: במהלך אותו יום הראייה של פייביש עברה מטשטוש לחוסר תיאום בין שתי העיניים. "היתה מן הרגשה שהראייה לא מתואמת. אני יושב בעבודה ומכסה עין אחת. ככה גם נהגתי הביתה, זה היה נסבל איכשהו כשכיסיתי עין אחת. נלחצתי מאד, הרגשתי שמשהו דפוק".

פייביש, 59, עו"ד פטנטים, יליד ארה"ב שעלה ארצה לפני 40 שנה ומתגורר כיום בקיסריה עם אשתו השנייה, עוד לא שיער לעצמו שמה הוא חווה הוא סימפטום של מחלת טרשת נפוצה – מחלה כרונית של מערכת העצבים. למחרת בבוקר קבע תור לרופא המשפחה, ששלח אותו בבהילות לבית חולים הדסה. "הוא אמר לי לטוס לבית חולים אבל במונית, לא לנהוג. הגעתי לשם וישבתי במיון כל היום, כמה רופאים הסתכלו עלי וניסו להבין מה קורה, ואף אחד לא אומר לי כלום. שולחים אותי הביתה עם הפניה ל-MRI והנחיה להישאר בבית כמה ימים, דבר שלא הייתי רגיל לעשות. אף אחד לא אמר לי מה ההשערה לגבי האבחון, היה חוסר ודאות מאד גדול. כמה ימים אחרי שביצעתי בדיקת MRI הגיע אלי מכתב לקוני מבית החולים, על ממצאים שיכולים להיות תואמים למחלה דמיאלינטיבית. אני מסתכל על זה ואומר לעצמי מה זה? מה הם רוצים מהחיים שלי? עשיתי חיפושים וחקרתי באינטרנט, והבנתי שזה יכול להיות טרשת נפוצה".

לקום בבוקר ולאבד תחושה בפנים

מיכאל פייביש ואשתו הנוכחית, פאם דויטש. צילום באדיבותה

מה התחושות באותם רגעים?

"הכרתי אז מישהי עם טרשת נפוצה, שהיא קצת נכה. אז מה קורה פה? לא לגמרי ידעתי מה זה, אבל כן ידעתי שזו מחלה מאד חמורה. עשיתי עוד בדיקות, וכל הזמן הזה הייתי בחוסר ודאות. אני זוכר שהרופא שלי אמר לי שאין לי הרבה מה לדאוג, כי אם היו עושים בדיקת MRI לחתך האוכלוסייה של אנשים בגילי, ל-40% מהגברים בגילי היו מוצאים ממצאים שיכלו להתאים לטרשת נפוצה. זה קצת הרגיע אותי, וגם העניין עם הראייה הסתדר בינתיים. ומכיוון שלא היו עוד סימפטומים, השלמתי את מסע האופניים של חוצה ישראל ממטולה לאילת והתחלתי לתכנן את החלום הבא: לטוס לצרפת ללוות את הטור דה פראנס ברכיבה על אופניים".

פייביש חזר לחייו, מבחינתו זו היתה אפיזודה חולפת. אלא שבוקר אחד, כחצי שנה מאוחר יותר, התעורר והרגיש שהוא מאבד תחושה בפנים. "שאלתי את ההורים שלי ואנשים מסביבי וכולם חשבו שקיבלתי שיתוק פנים (המכונה גם שיתוק על שם בל, פציאליס - ח.י). אף אחד לא קישר את זה לטרשת, גם לא בבית החולים - שחררו אותי הביתה וזה גם עבר, אחרי מספר ימים, ושוב חזרתי לחיי". מספר חודשים מאוחר יותר, כשהגיע לביקורת בבית החולים, כבר דובר על אשפוז. "אמרו שאני בהתחלה של התקף", הוא מספר. "אשתי השנייה, שאז היתה עדיין רק חברה שלי, הציעה שאשאר לנוח בבית במקום בבית החולים, ובינתיים דברים הלכו והחמירו - היה לי מאד קשה ללכת, חולשה מאד קשה בגפיים, וכל זה כשאני עדיין בהליכי גירושין, מתכנן להגשים את החלום של הטור דה פראנס".

היה שלב שאמרת לעצמך שלא תוכל לעשות את זה בגלל מצבך, שלא תוכל להגשים את החלום?

"לא. לרגע לא עלה בדעתי לוותר על החלום הזה. הזמנתי את הטיסה לצרפת תוך כדי החשש שהיה לי לשיתוק פנים, לא ידעתי אז שיש לי טרשת נפוצה. וכשהחולשה בגפיים הלכה והחמירה, חזרתי לבית החולים ואשפזו אותי. התחלתי טיפול עם סטרואידים, והייתי בלחץ כי התחלתי להתנפח ולא יכולתי להגיע ככה לרכיבה בטור דה פראנס. אז התחלתי דיאטה מאד חריפה כשהייתי על סטרואידים, הורדתי לגמרי מלח וסוכר, והצלחתי לעבור את התקופה הזו באמת בלי להתנפח. אבל גם אחרי 7 ימים על סטרואידים בבית החולים, כשכבר כולם חשדו שמדובר בטרשת, אף רופא לא היה מוכן לתת לי את האבחנה הזו. כולם נזהרו, זו תחושה של חוסר אונים מוחלט. אם אני מסתכל היום בפרספקטיבה של כמעט 20 שנה אחרי, אני משוכנע שחוסר הוודאות וחוסר האונים הללו תרמו תרומה מרכזית לתופעות שמגיעות עם הטרשת".

8 שנים בלי טיפול תרופתי

האופניים הצילו אותו. פייביש, צילום: Organizer GRAN Fondo Milan San Remo

כשהשתחרר מבית החולים החל בטיפולי פיזיותרפיה, בדחיפה של בת זוגו. "פעמיים בשבוע התייצבתי שם בעקביות, כי לא ראיתי את עצמי מוותר על הטור דה פראנס. עם חולשת גפיים לא יכולתי לרכוב, והפיזיותרפיסטית בנתה לי תוכנית מתאימה. אחרי שבועיים-שלושה יצאתי לרכיבה איטית על האופניים, אבל בעלייה לא היה לי כוח. בכל זאת אמרתי לעצמי שאני לא מוותר על הטיול". כ-3 חודשים אחרי, פייביש הגשים את החלום, והגיע לרכיבה בטור דה פראנס. "עשיתי את זה, עם עצירות ומנוחה אמנם, אבל שמחתי על עצם זה שהצלחתי לטוס לשם, לעמוד שם עם כולם, לעודד ולצלם. לא ויתרתי".

רק כחצי שנה אחרי ה-MRI השני שעשה קיבל פייביש את האבחנה של טרשת נפוצה, והחל לקבל טיפולים תרופתיים. "נקטתי בגישה שצריך לתקוף את המחלה הזו בכל הערוצים – רפואה קונבנציונלית לצד תזונה, פעילות גופנית, הורדת סטרס. היום אני מרגיש שניצחתי את המחלה". מאז אותו מסע רכיבה בטור דה פראנס, פייביש מדווש על אופניים מאות ק"מ מדי שנה, כל פעם במדינה אחרת, כחלק מאתגר שיזם בשם "MS Challenge" להעלאת מודעות למחלת הטרשת. הוא גם חבר בעמותת MS ישראל המעניקה מענה לחולים. במסגרת האתגר האישי שיזם, פייביש חצה את האלפים, רכב ממערב למזרח הפרינאים, בדולומיטים, בסרדיניה, חצה את בריטניה, רכב מחוף לחוף בארה"ב והיד עוד נטויה. "אובחנתי במחלה קשה בתקופה מאוד לא קלה בחיי, יכולתי לבחור לטבוע ביגון של עצמי אבל ההסתכלות קדימה נתנה לי כוחות", הוא אומר. "אני כבר 8 שנים בלי טיפול תרופתי, אחרי 7 שנים של תרופות. ישבתי מול הרופא שלי עם אשתי, ואמרתי לו שאני רוצה להפסיק את הטיפול התרופתי כי אני מרגיש שזה מאחוריי, אני מרגיש טוב וחושש מתופעות הלוואי של התרופות לטווח ארוך. אשתי היתה שם לחזק אותי, והרופא ניסה לשכנע אותי לא להפסיק אבל בסוף השתכנע. עשינו דיל שאמשיך להגיע לבדיקות תקופתיות כל רבעון, ושאם משהו ישתנה אני אחזור לתרופה. למזלי לא השתנה כלום".

מה לדעתך אפשר ללמוד מהסיפור שלך?

"איך להתנהל עם סטרס ולחץ. לקח לי כמעט שנתיים עד שהשתלטתי על עניין הסטרס בחיי – מהגרושים, ממערכת היחסים הלא תקינה שהיתה לי עם אשתי, מהטרשת. מה שהציל אותי היה האופניים - הייתי די שמן, הורדתי כמעט 50 ק"ג ממשקלי באותה תקופה, ומצאתי ברכיבה גם משהו שהוציא אותי החוצה, לשמש, ונתן לי גם מקום בחוץ לפרוק את הלחצים שהיו לי".

"טרשת זה לא סוף העולם"

פייביש באחד ממסעותיו הרבים על אופניים בעולם. צילום: מנשה שאול

איזה טיפ יש לך למי שמתמודד עם המחלה?

"הכי חשוב בעיניי למי שבתחילת האבחון להשלים עם הטרשת, לדעת שזה לא סוף העולם ושחלקנו יכולים לנהל חיים תקינים לחלוטין עם המחלה. צריך להשלים עם השינוי כי הולך להיות שינוי, ולנצל את זה כמנוף לעשות דברים. אני ידעתי לנצל את הטרשת כדי להגשים חלומות. היום אין לי מגבלות. אם משווים אותי לגברים אחרים בני גילי אני הרבה מעל הממוצע, אני לא נותן לעצמי הנחות בגלל הטרשת. כל שנה אני נוסע לטיולי אופניים, הגעתי למקומות שלא חלמתי להגיע אליהם, הייתי כמעט בכל שרשראות ההרים באירופה, חציתי את ארה"ב על אופניים במשך 31 יום לפני 5 שנים. הצבתי לעצמי מטרות והגשמתי אותן. אני לא מכיר הרבה אנשים בגילי שהיו מוכנים להעז להיכנס לטיול שחוצה את ארה"ב, כשכל יום בממוצע רוכבים 175 ק"מ. יש לי היום לפעמים חולשה, אבל אני לא יודע להגיד אם זה בגלל הטרשת. אולי זה בגלל העייפות לאחר אימונים, וזה לא שונה ממרבית האנשים שמתאמנים כמוני".

מה החלום היום?

"החלום שלי זה שהמשפחה שלי היום תהיה בריאה – יש לי קשר נהדר עם הילדים החורגים שלי, הילדים של אשתי –ואני מקווה שביום מן הימים יהיו לנו נכדים דרכם. ברכיבה אני כל הזמן מחפש אתגר חדש, וזה מאתגר במיוחד עכשיו בגלל הקורונה. חשוב לי לבצע רכיבה אתגרית ראויה השנה, כדי לחגוג 15 שנה בלי התקפים, ובקיץ הבא להשתתף בתחרות האופניים שתכננתי להשתתף בה השנה, ובוטלה בגלל הקורונה. אני יכול לעלות על אופניים ולרכוב שעות על גבי שעות במהירות סבירה. מעולם לא הייתי בריא יותר כמו היום, מאז שחליתי בטרשת נפוצה".

אשת הפלדה: מ-106 קילו למרתוניסטית המהירה בארץ

מלכת האקסטרים

להגשים חלום: מאמן כושר מוסמך בן 90

לא נחים לרגע: ספורטאי הים בגיל השלישי

הצטרפו לקהילת הבריאות של מוטק'ה