סיפור השואה המשפחתי התגלה בתיבה ישנה

הוא אמנם דור שלישי לשואה, אבל בכל תקופת ילדותו ונערותו לא התעניין דניאל שוואב (43) בשואה. בעיקר בגלל ההדחקה והשתיקה הרועמת של משפחתו. הוא נולד וגדל בבית חילוני בדרום אפריקה. "היינו ממש על סף התבוללות", הוא אומר. "התחושה שלי הייתה תמיד שאנחנו יותר דרום אפריקאים מיהודים. פה ושם היו אומרים בבית הספר משהו ביום השואה, אבל לא חיברתי את זה אל עצמי. הייתי כדורגלן ספורטאי, זה מה שעניין אותי. חברים, חברות, מדליות, כיף על החוף, טיולים בטבע. גדלתי בסוג של דיסנילנד".  

בנערותו הכיר נערים מבני עקיבא. משהו עמוק משך אותו אל היהדות. בגיל 18 החליט להגיע לישיבה בארץ. היום דניאל שוואב הוא איש דתי המתגורר במודיעין עם אשתו ושבעת ילדיו. יזם, איש עסקים. לאורך כל השנים של השתיקה, בגראז' הבית הייתה מונחת תיבת עץ ענקית וסגורה, שאיש מעולם לא פתח. 40 שנה שרדה התיבה. ב-2008, ממש במקרה בביקור עסקים בדרום אפריקה, החליט שוואב לעשות סדר. פתח את התיבה ומצא שם כ-2,500 מכתבים שטלטלו את עולמו.

ראשון המכתבים היה מ-1934, האחרון מ-1969. התכתבויות בין רודי, סבו מצד אביו שהתגורר בדרום אפריקה, לבין אביו מקס (סבא-רבא של דניאל) שהתגורר בגרמניה. וגם בין רודי לאמו מרתה (סבתא-רבא של דניאל). היו שם גם מכתבי התכתבות עם בני דודים, עם אחיו של רודי הנס, שנמשכו עד 1942. אחר כך המשיכה ההתכתבות עם שכנים וחברים, בניסיון נואש לגלות פרטים על גורל המשפחה.

הסיפור מתחיל ב-1934. רודי בן ה-21 חי יחד עם המשפחה בהנאו שבגרמניה, עיירה קטנה ליד פרנקפורט. הוא התחיל לעבוד בבנקאות, היה מעורב בקהילה היהודית ועם הרבה חברים נוצרים. אביו של רודי, מקס, היה יהלומן, עבד בעסק משפחתי של יבוא ויצוא אבנים טובות, והיה ראש הקהילה היהודית. "משפחה דתית מסורתית אבל מאד גרמנית", מספר דניאל. "מקס היה חייל מצטיין בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה. היה שבוי בצרפת שנתיים. הוא מאד האמין בגרמניה. המשפחה שלנו הייתה בהנאו 360 שנה. היא מוזכרת בספרי ההיסטוריה".

האב עזב את גרמניה, הסב סירב להאמין שתפרוץ מלחמה

 אביו של דניאל, רודי, ששמע את האזהרות ועזב לדרום אפריקה. צילום באדיבות משפחת שוואב

חברו הטוב ביותר של רודי, גרמני בשם קארל קיפפר שהצטרף למפלגה הנאצית, הזהיר את רודי שמשהו רע מאד עומד להתרחש, והמליץ לו לעזוב את גרמניה. אביו מקס סירב להאמין, וב-1934 רודי עזב לבדו לבלגיה. הוא לא קיבל אישור שהייה, המשיך להולנד, נאלץ לעזוב שוב, המשיך לאנגליה, ובסופו של דבר התמקם בדרום אפריקה. חלק מהמכתבים עסקו בסוגיה אם לעזוב או לא לעזוב את גרמניה.

כך כתב לו אביו: "אנחנו לא רוצים להעסיק את מוחנו במחשבות סרק כאלו, כבר שנים רבות איננו מנהלים שיחות פוליטיות. אני חושב שזה כל כך מגוחך לירות אל הקן הישן שלך ממרחקים באמצעות מילים ריקות מתוכן". לאט לאט מקס, שכל כך אהב את גרמניה, התחיל להבין שעשה טעות שנשאר, וביקש עזרה מבנו. בדצמבר 1939 כתב לו רודי: "אילו הייתם מחליטים קודם כשזה היה עדיין אפשרי... כעת, משפרצה המלחמה, כל האפשרויות לצאת נסגרות. במשך שנים אמרתי לכם שהרכבת האחרונה תהיה מלאה ולכן צריך לצאת. אעשה ככל יכולתי להוציא אתכם".

אני מבינה שהוא לא הצליח להוציא אותם?

"לא. הוא ניסה, הצליח לסדר להם את כל המסמכים, אבל הגרמנים דרשו 2,000 דולר, והוא לא הצליח לגייס את הסכום. בדצמבר 1941 הגסטפו תפסו את מקס. מישהו הלשין שהוא קונה יין שהיה מיועד לקידוש שבת. זאת הייתה סתם עילה להצדיק את תפיסתו. הוא נלקח לזקסנהאוזן, מחנה הריכוז הראשי ליד ברלין. זה היה האב-טיפוס של המחנות. שם למדו את כל השיטות. במחנה הוא קיבל התקף לב ונפטר. בכל אופן זה מה שסיפרו למרתה על מותו.  אחד מחברי המשפחה סיפר שהנאצים נתנו למרתה שק אפר וטענו שזה של מקס. והיא נאלצה לשלם כסף על האפר. רק כדי לענות אותה לא נתנו לה לקבור אותו ליד הוריו בהנאו, והיא קברה את האפר בפרנקפורט. מרתה דיווחה לרודי על מות אביו במברק קצר של הצלב האדום. במאי 1942 מרתה ואחיו של רודי הנס עלו לרכבות למזרח. לפי הרישומים הם כנראה נספו בסוביבור. הסבתא נפטרה לפני כן, ככל הנראה באושוויץ".  

חבר המשפחה הגרמני הצטרף לנאצים

 החבר הגרמני שהפך לנאצי הביע חרטה ועודד את אביו של דניאל לתבוע פיצויים מהגרמנים. צילום: גלית סברו

באחד המכתבים האחרונים כתב מקס לבנו: "רודי יקר שלי, המלחמה אכן פרצה בסופו של דבר. אני לא יודע אם מכתב זה יגיע לידיך, אם קיימת בכלל האפשרות שנוכל להתכתב זה עם זה, וזה מדאיג אותנו מאוד! אנו רוצים לנסות דרך חוץ לארץ הניטרלית, עד כמה שיהיה מותר לנו, כי כמו כולם המכתבים מחויבים לעבור את הצנזורה בעת מלחמה. קבל את איחוליי החמים גם לכבוד השנה החדשה שלנו, וגם ליום הולדתך. אם אי פעם נצליח להתראות, אם תיווצר אפשרות להגירה בצורה כלשהי, זה תלוי בממשלות השונות ובמה שהאלוהים מחליט עבורנו. בני היקר, שתרגיש טוב, חשוב עלי מדי פעם, כוונתי הייתה תמיד טובה עם כל האנשים כל עוד הם פעלו באופן מוסרי. העתיד שלי לוט בערפל כבד. מקווה, שבילית ושאתה ממשיך לבלות היטב בימי החג, גם אנו משתדלים לעשות כן! היה שלום, להתראות ודרישת שלום חמה, אבא שלך".

אחרי המלחמה נותק הקשר עם המשפחה, ורודי היה נחוש בדעתו לברר מה קרה. ב-1947 פרסם בעיתון גרמני מודעה קטנה, שכל מי שיודע דבר על משפחת שוואב שיצור קשר עם הבן שלהם, שגר בדרום אפריקה. אחד המכתבים שקיבל היה מהחבר הנאצי קארל קיפפר. קיפפר לא סיפר לרודי בדיוק מה עשה, אבל הודה שעשה מעשים איומים, הביע חרטה וכעס על חבריו הגרמניים שהכחישו ושיקרו.

"אני אבין אם לא תרצה לשמור על קשר", כתב, "ראיתי בעצמי שאנשי עיריית הנאו גנבו מהיהודים בלי בושה. למרות זאת אחרי המלחמה הם טענו כי לא ידעו דבר על מה שקרה ליהודים. זה נראה כאילו כל הגרמנים סבלו ממחלת שכחה. בתקופת המלחמה כולם היו נאצים, עכשיו אחרי שלוש שנים אני לא מוצא מישהו שמוכן להגיד שהיה נאצי".

"ארגז המכתבים השתלט לגמרי על חיי"

למד גרמנית כדי לקרוא את כל המכתבים. דניאל שוואב, צילום: גלית סברו

קיפפר הציע לרודי את עזרתו, ועודד אותו לתבוע פיצויים מגרמניה. הוא אסף עבורו עדויות. אחת העדויות המטלטלות מליל הבדולח הייתה של שכן גרמני בשם יוסף וויגלט: "יום אחד שמעתי רעש מהבית שלך, רצתי וראיתי חמישה אנשים יוצאים מהדלת ונכנסים למכונית. עליתי אליכם הביתה, כבר במדרגות ידעתי מה קרה. אוי אלוהים, אתה יכול להאמין לי רודי היקר, לא פחדתי, אבל הייתי במועקה. ראיתי שמשות מנופצות, דלתות הרוסות, חדר השינה של הוריך היה הרוס. המצעים קרועים לחתיכות ונוצות מפוזרות. אפילו הברזים היו שבורים והמים זרמו בעוז.  

"טיפסתי מעל ההריסות. לא ראיתי את אמא שלך ואת הנס. שמתי לב שהשער לגינה שלכם פתוח, נכנסתי פנימה וקראתי להנס. בסוכה הישנה שלכם ישבו על תיבה ישנה בפינה הנס  ואמא שלך, מחובקים אחד עם השני. אמא שלך הייתה מעולפת, נשאתי אותה אל הבית שלי, ולאט לאט שבה להכרה... באותו יום כל החנויות והעסקים של היהודים בהנאו היו הרוסים ושרופים. כל הרהיטים הועפו לרחובות".

במכתב אחר כתב: "אביך סיפר לי שבערך בשתיים בלילה דפקו בדלת ביתכם ארבעה גברים. אביך פתח את הדלת וקיבל מכה בפנים מבחור גבוה במדים. ואז קיבל אגרוף בחזה שהפיל אותו לרצפה. הוא נגרר לחדר השינה. מה שאירע כאן היה ביזיון שאין לתאר. קשה לי לכתוב יותר, הלב שלי מדמם כשאני חושב על כך".

מה עובר עליך כשאתה רואה את כל המכתבים האלה?

"זה היה מאד קשה ומאד מרגש. הייתי לבד מול כל האוצר המשפחתי המטלטל הזה. רוב המכתבים היו בגרמנית, שפה שלא ידעתי באותו זמן. הבנתי לפי התאריכים שיש פה משהו מדהים. עברתי מכתב מכתב. אני חושב שהייתי שם 24 שעות רצוף. התחלתי ללמוד גרמנית. הארגז הזה השתלט לגמרי על חיי".

"בכיתי המון. כל דבר שגיליתי מאד השפיע עלי"

"לפעמים אני חושב שאני הגלגול של אבי". דניאל שוואב עם אשתו וילדיו, צילום באדיבותו

החיים מתחלקים ללפני ואחרי המכתבים?

"לגמרי. בכיתי המון. כל דבר שגיליתי מאד השפיע עלי. התחלתי להפנים מי אני. חשבתי שאני חי בגן עדן, ופתאום גיליתי שהגעתי מהגיהינום. זה היה הלם. לפעמים אני חושב שאני הגלגול של רודי. ממש הרגשתי את כל מה שהוא עבר. הפכתי להיות הפה שלו. הוא נלחם על הצדק, כתב לכל מיני גורמים וזה לא היה הכסף. זה הצדק. רודי נהרג ב-1970, בתאונת דרכים. הוא היה רק בן 60. אנשים חושבים שהשואה הסתיימה אבל זה לא נכון. הסיפור שעדיין לא סופר זה הסיפור של הדור השלישי. יצרתי קשר עם עמותת דור ההמשך - עמותה שמאגדת בתוכה בני ניצולי שואה, נכדיהם וניניהם. המטרה של העמותה היא להנציח את זיכרון השואה באמצעות הסיפורים האישיים. היו"ר בילי לניאדו מאד עודדה אותי לאורך כל הדרך. מוכרחים למצוא דרך להגיע אל הדור שלי, אנחנו סובלים. אני עברתי תהליך עם פסיכולוגים, והיום אני יודע שההתמודדות שלי עם החיים מושפעת באופן ישיר מהשואה.

"לפני גילוי המכתבים היו לי קשיים בהתמודדות ולא הבנתי למה לי זה כל כך קשה ולאחרים לא. למה אני כזה כבד, למה אני כל הזמן בחששות מאסון מתקרב. העמותה נתנה לי תחושה שאני לא לבד, שיש עוד אנשים שמאמינים שיש צורך להמשיך את העבודה החינוכית הזאת".  

ההיסטוריון פרופ' שירלי גילברט ערך וקטלג את המכתבים לספר בשם "מהדברים שאבדו: מכתבים נשכחים ומורשת שואה". ב-2017 נערכה תערוכה ראשונה של המכתבים בקייפטאון. התערוכה שנקראת "מכתבי אובדן ומפלט" הסתובבה בעולם. הפעם הראשונה שאפשר היה לראות אותה בארץ, מחוץ ל"יד ושם", היתה ב-2019 בבית אבות פרוטיאה של יוצאי דרום אפריקה בהרצליה. השאיפה של דניאל היתה שזאת לא תהיה תערוכה רק של משפחת שוואב, אלא שיהיה ארגון שיעשה את אותו דבר למשפחות אחרות, כמו התיעוד של שפילברג מול המצלמה. "סיפורים אישיים פוגעים בלב אנשים, הספר 'אנה פרנק' נמכר ביותר מ-30 מיליון עותקים ויש סיבה לכך", הוא אומר. "אבל מה הלאה? יש מאות אלפי משפחות עם סיפורים שלא מתועדים נכון. היום יש טכנולוגיות שאפשר להעביר דרכן את גודל האסון. בארץ אנחנו חושבים שאנחנו מדברים המון על השואה, אבל אנחנו מדברים עם עצמנו. צריך להוציא את הסיפור לעולם".

סיפור הישרדותו הלא יאמן של אברי פישר

הטבות חדשות לאלמני ניצולי שואה

תופעה: מקעקעים את זיכרון השואה

"מסרנו בגדים תמורת כמה תפוחי אדמה"

ניצחו את השואה, וחגגו 70 שנות נישואים

פרויקט מיוחד: שירי נשים בשואה קמים לתחייה

היום שבו הנאצים החליטו שסבא שלי מרגל