סריגה: הרבה יותר מסוודר

אמא שלי איננה אישה של עבודות יד. חוץ מהסריגה. בילדותי, אי שם בשנות ה-60, לא היה ילד שלא התהלך בחורף בסוודרים תוצרת בית, וסריגה הייתה אחת המטלות הבלתי מעורערות של האם העברייה. כמי שקפאה שד הייתה אמא שלי יושבת, חמושה בשתי מסרגות ובגליל צמר, סורגת לאחיותיי ולי סוודרים, שמלות וחולצות ולא שוכחת לפקוד פעמיים בשבוע את חנות הסריגה כדי לקבל משוב על מה שעשתה והוראות להמשך. 

כמו אמהות וסבתות מסורות אחרות, הפסיקה אמי להתענות בסריגה כשזה הפסיק להשתלם כלכלית וסוודר מוכן החל לעלות פחות מסוודר סרוג בעבודת יד. חנויות הסריגה הוותיקות, אצלנו קראו לה "פינת הצמר", שהיו גם אתר למפגש חברתי נשי, הלכו ונעלמו, והמסרגות נשכחו במגירה.

סריגה נעשית במכונה או ביד, בשתי מסרגות מחודדות וישרות או במסרגה אחת קצרה עם ראש מעוקל, ז'אנר הידוע גם כ"קרושה". למרות שבעבר הרחוק היתה מקצוע גברי, עברה הסריגה במאה ה-17 לחזקת הנשים כחלק מעבודות הבית, לצד התפירה והאריגה. 

"פעם סרגו, כי עלה הרבה לקנות סוודר מוכן", אומרת גילה אורן, בעלת "שפסל'ה" (כבשה קטנה), חנות סריגה בקריית מוצקין. "בשלב מסוים הפסיקו לייצר צמר בארץ. סגרו את 'פולגת' ו'צמר החסידה', והצמר המיובא היה יקר. במקביל התחילו לייצר סריגים במפעלים ונעשה פחות משתלם לסרוג בבית. הסריגה נשארה רק בגדר תחביב".

בשנים האחרונות הסריגה חוזרת, והפעם לא כביטוי לשעבוד נשי, אלא כחלק מתרבות הפנאי של נשים בכל הגילים וגם, לא כל כך בסביבתנו, של גברים. "בעולם יש המון גברים שסורגים", אומרת אורן. "בניו יורק יש קבוצות סריגה של גברים. יש כמובן מעצבי סריגים שהם גברים. גם אצלי בחנות היו כמה גברים, ויש לי לקוח שמתמיד וסורג בגדים לבנו התינוק, אבל נוכחתי לדעת שרוב הנשים לא רוצות לראות גבר בחנות סריגה".

מרבית הקהל שמגיע אליה כיום הן נשים צעירות. "הן סורגות פריטי לבוש ואביזרים מאוד אופנתיים ומתוחכמים, והן ממשיכות להגיע כדי לפתח את המיומנויות ולא להסתפק בסריגה של פעם". 


רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק


למי שרוצה להיכנס או לחזור לתחום שנזנח, מזומנים לא מעט חידושים של טכנולוגיה ואופנה, שהפכו את הסריגה לתחום מעניין בהרבה, רחב ומגוון. "סורגים היום לא רק סוודר ולא רק בצמר", אומרת כלנית בנימיני מחולון (49), מדריכת סריגה ובעלת "בלוג הסריגה של כלנית" באינטרנט. "אפשר לסרוג בכותנה, במשי, בפוליאסטר. מבחר החוטים הוא עצום, ומשלבים בסריגה גם חרוזים, קריסטלים וכל מיני אלמנטים. יש טכניקות שמגיעות מארצות שונות, כמו סריגה עם האצבעות, שהרבה חבר'ה שהיו במזרח למדו שם ורוצים לפתח בארץ". 

היא עצמה מתמקדת בסריגה במסרגה אחת, שמציעה, לדבריה, יותר אפשרויות. "כשהתחלתי לסרוג בגיל 13 זה היה רק מפות ומפיות. היום אנחנו סורגות גם כובעים, נעליים, פרטי לבוש, חגורות, תכשיטים. הדבר הכי מיוחד שסרגתי היה מגן דוד משולב בטלאי צהוב לאישה שהיא דור שני לשואה והזמינה את זה עבור תחרות כרזות ביד ושם". 

"כמות הידע שיש היום היא אינסופית", מסכימה אורן. "עם כל הניסיון שיש לי בסריגה, אני כל הזמן לומדת. יש טכניקות מאזורים שונים בעולם, וזה רחב כמו האוקיינוס. היום קל מאוד גם להגיע למידע. את לא צריכה סבתא רומנייה כדי ללמוד לסרוג תחרה רומנית. יש המון חומר באינטרנט, בכתבי עת ובספרי סריגה".

אורן בת ה-56, תושבת כפר ורדים, החלה לסרוג בילדותה ובגיל 14 כבר נתנה הוראות בחנות הסריגה הסמוכה לביתה. בהמשך החלה להעביר חוגי סריגה ולפני שנתיים וחצי פתחה את החנות. "סריגה זה לא עבודה במשרה מלאה. אפשר לשלב אותה בכל אורח חיים. זה משהו שאת עושה כשיש לך זמן. אפשר גם לסרוג לילדים ולבני הבית, אבל זה לא ככורח ובלי ההכרח להספיק. אני, למשל, סורגת למשפחה שלי גרביים בחמש מסרגות מחוט מיוחד לגרביים שמיובא מחו"ל. כולם מכורים לגרביים שלי. נכון שזה הרבה עבודה והמסרגות מאוד קטנות, אבל אני מאוד נהנית". 

כלנית בנימיני סורגת בכל מקום ובכל רגע פנאי. "סריגה היא עיסוק מאוד מרגיע. אני לרוב סורגת בערב מול הטלוויזיה, אבל נכון להיום, אני עושה את זה בכל מקום. המסרגה והחוטים תמיד איתי בתיק, ואני מוציאה אותם בבית קפה עם חברות, בתור בקופת חולים וכמובן בקבוצות הסריגה שלי". 

העיסוק בסריגה עשוי לדברי אורן להועיל לבעיות מפרקים ומצוין גם לתרגול של המוח. "סריגה היא דבר מאוד מתוחכם אם לא מסתפקים בדברים הפשוטים. זה מפתח חשיבה מתמטית ותלת ממדית. בבתי ספר אנתרופוסופיים מלמדים סריגה מכיתה א' עד סוף התיכון". 

גם לחיי החברה יש בכוחו של התחביב לתרום. "לסרוג ביחד זה מרומם נפש. אני יושבת כל שבוע במשך שעה וחצי עם קבוצת הסריגה שלי, אנחנו סורגות ביחד ויש בינינו חיבור נשי מאוד יפה. יצא לי להכיר פה המון נשים שמרחיבות לי את הלב". 



לקהילות פנאי:

לחצו