עבודת שורשים: חוויה משפחתית מלכדת

(צילום: Shutterstock)

אם יש לכם נכדים בכיתה ז', בוודאי נדרשתם לאחרונה להשתתף בעבודת השורשים שלהם. זיכרונות הילדות, העלייה לארץ והמלחמות, סיפורים מההיסטוריה המשפחתית ושמותיהם של קרובים שכבר מזמן אינם איתנו, נשלפו מהבוידעם. הנכדים המתבגרים, שבימים כתיקונם מתחילים לאבד עניין בכם ובמשפחה בכלל, ישבו מולכם במשך שעות עם פנקס ועט ורשמו.

עבודת השורשים, שכבר מזמן הפכה למסורת, היא משימה רחבת היקף ולא פשוטה וחלק בלתי נפרד מתוכנית הלימודים בכיתות ז' בחטיבות הביניים. הורים, סבים ודודים נדרשים לסייע, להמציא תמונות ומסמכים, להיזכר בחפצים שעברו במשפחה ובשמות הדודנים, שצריכים להשתלב באילן היוחסין. העבודה הופכת לפרויקט משפחתי, שמקרב ומלכד.

קורין בן עטייה, מחנכת כיתות ז' ב"קריית החינוך על שם דוד בן גוריון" בעמק חפר, מספרת שעבודת השורשים נולדה כבר לפני 25 שנה, אך קיבלה משנה חשיבות בשנים האחרונות. הפרויקט משמעותי, לדבריה, בשלושה מישורים. "הראשון הוא בתחום הבדיקה הרגשית-היסטורית, של הקשר ביני לבין השורשים שלי. השני הוא בהנצחה של תפישות העולם, המאוויים והמחשבות של הדורות הקודמים, והשלישי הוא בהתוודעות להשקה שבין המישור האישי ללאומי". 

החוויה המעצימה ביותר שמעניקה העבודה היא, לדעתה, המפגש הבין דורי. "יש כאן ילד בן 13 שנדרש להתבוננות אל העבר, אל הדורות שקדמו לו. זה יוצר איזשהו מסע במנהרת הזמן שהוא מרגש ומעניין. הילד לומד על אירועים היסטוריים ועל החלק שלקחו בהם בני משפחתו, ומקבל כלים להשוות בין מה שקיים היום למה שהיה בעבר". 

העיתוי של כיתה ז', שנת הבר מצווה, איננו מקרי. "בר המצווה ביהדות הוא הגיל שבו אתה יכול להתחיל לקחת אחריות, להבין דברים בצורה יותר רחבה. זוהי תחילתו של המסע אל ההתבגרות".

ומצד שני, זוהי גם תחילת גיל ההתבגרות, עם כל המרד והדחף להינתק מהמשפחה. 

"נכון שזה גיל של התנגדות והתרחקות, אבל תפקיד המבוגר האחראי להבין את זה, ולאט לאט, ברגישות, לא לוותר. צריך להבין שזה לא גיל אוטונומי לחלוטין. הם זקוקים להמון הדרכה. שמעתי מהרבה ילדים והורים במהלך השנים שלולא עבודת השורשים, הם לא היו חווים את החוויה המופלאה של סיפורים והיכרות מעמיקה עם בני הדורות הקודמים. יש תלמידים שמספרים שהם מאוד התקרבו לסבא וסבתא, שהביקורים תכפו. יש לזה השפעה אדירה. הקשר הופך אינטימי יותר".

במהלך שנותיה כמורה לכיתות ז' נתקלה בן עטייה בלא מעט סיפורים מרגשים סביב עבודות השורשים. "היה לי לפני כמה שנים תלמיד ממשפחה ברמה סוציו-אקונומית גבוהה, שאחת הסבתות שלו גרה בשכונת עוני והייתה התרחקות ממנה מצד הנכדים ואפילו בושה. כשעבודת השורשים הייתה מוכנה, האבא הבחין שהבן מאוד הצניע את הסבתא הזאת (אמו של האבא), הקדיש לה אולי רבע עמוד ללא תמונה. האבא סיפר לי אחר כך, שזה היכה בו. הוא לא היה מוכן שהעבודה תוגש כך, ודרש מהבן לנסוע לסבתא, לשמוע ממנה סיפורים ולתת לה במה כמו לסבתא השנייה. זה זימן שיחה על הנושא בין ההורים, כי עד אז האמא לא דחפה את הילדים להתקרב לחמותה. הם נסעו לסבתא, ראיינו אותה והביאו תמונה, ומאז הייתה התקרבות משמעותית. זה שינה את כל מערכת היחסים במשפחה".


רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק


עבורה כמורה, קריאת עבודות השורשים היא חוויה רגשית עמוקה. "אני זוכה להכיר את המשפחות לעומק ואין לזה אח ורע. זו היכרות מאוד קרובה, סיפורים על מלחמות ישראל, על השואה, על תלאות העלייה, גירושין, נישואים ומקרי מוות במשפחה. לא פעם אני מוצאת את עצמי מוחה דמעה או צוחקת".

עבודת השורשים תמיד יוצרת קרבה במשפחה, או שלעתים גם היא לא מצליחה לגשר?

"יש כמובן תלמידים, באחוז נמוך, שקשה להם לחבור למשפחה המורחבת. שאין קשר ואין רצון לקשר והפרויקט הזה בהחלט מציף את הבעיה. עצוב לי שלפעמים אני זו שצריכה לדחוף ליצירת קשרים במשפחה. יש לשמוח על כך שמשרד החינוך, באמצעות עבודות השורשים האלה, מנסה לתחזק את הקשר הבין דורי, שבעבר היה טבעי ומובן מאליו. בעולם שבו השבטיות נעלמה ויש האדרה של האינדיבידואל, חשוב לשמר את הקשר הזה".

אילנה כץ (74) מחדרה, השתתפה כבר בעבודות השורשים של ארבעה מנכדיה. "אני תמיד שמחה לספר על העבר שלי", היא אומרת, "וככל שהגיל שלי עולה, יש לי רצון לשחזר את העבר, גם הרחוק, ככל שאני זוכרת. הבעיה היא שלא תמיד יש לנכדים חשק לשמוע. עבודות שורשים הן הזדמנות מצוינת לספר, למרות שאני לא אוהבת לכפות את הדברים ולהעביר אותם כמו שיעור דידקטי. אני מעדיפה להיזכר בדברים הקטנים, המצחיקים או בעלי מוסר ההשכל, בעיקר אם הם רלוונטיים לאירוע שקורה, לחג שמגיע.

"אני משתדלת להיות עם אצבע על הדופק ולא להעיק. הבנות שלי יותר מתעניינות במה שיש לי לספר מאשר הנכדים, אבל אני לא באה אליהם בטענות. גם כשאני הייתי בגילם לא עניין אותי שום דבר. אמא שלי סיפרה מעט מאוד על חייה, ואני לא שאלתי. על אבי ידעתי קצת יותר. הרבה דברים על המשפחה המורחבת אני שומעת רק היום מבת דודתי שחוקרת את ההיסטוריה המשפחתית. הוריי פשוט לא הרגישו צורך לספר. עבודות שורשים לא היו אז בבית הספר, אפילו לא אצל הבנות שלי. היום יש יותר מודעות לנושא".

יש חלק בעבודת השורשים שהתחברת אליו במיוחד?

"אני חושבת שאל ההשוואה בין חיי היומיום אז והיום. המציאות של ילדותי בתל אביב בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת הייתה שונה לגמרי מזאת של הנכדים שלי. מכוניות לא היו והלכנו מרחקים ברגל, לא היה טלפון בבית, לא הייתה טלוויזיה, ובוודאי שלא היה מחשב. רק סיימנו את השיעורים, היינו רצים לרחוב, לאופניים, לקלאס, לקפיצה בחבל, למחבואים. ההורים לא ראו אותנו עד הערב. גם החגים המשפחתיים היו שונים לגמרי. לא היינו דתיים, אבל קיימנו את כל המנהגים ושרנו את כל השירים. לנכדים שלי, זה נשמע כמו סיפורים מעולם אחר". 




לקהילות פסיכולוגיה ומשפחה: לחצו