עולם חדש: לצאת בשאלה בגיל 50 פלוס

קוראים לזה האביב החרדי: בשנים האחרונות מדברים בעולם החרדי על היציאה בשאלה כסוג של מגיפה. הערכה מצביעה על אחד מתוך עשרה חרדים החוזרים בשאלה, ועל אחוזים גבוהים יותר בעולם הדתי-לאומי. זה קורה אמנם לרוב בגילאי 15-25, אבל "יש בודדים בגיל 40, ונדיר מאד בגיל 50", כך לדברי מאיר נאור, מנהל "ובחרת", ארגון יוצאי המגזר החרדי. "בגילאים האלה מדובר באנשים שדחו את היציאה בשאלה כדי לסיים לחתן את הילדים, והם גם לא רוצים לפרק את המשפחה".  

אולי זה נדיר, אבל בהחלט קורה. בת שבע רוזנפלד (57) מפתח תקווה, נולדה למשפחה חרדית ויצאה בשאלה לפני שלוש שנים וחצי, כשהייתה כבר אימא לשבעה ילדים. היום יש לה כבר 30 נכדים. משה גבריאל בינקוביץ' (60) מראשון לציון נולד למשפחה מסורתית, חזר בתשובה, הפך לחרדי, ולפני שלוש שנים יצא בשאלה. הוא אב לתשעה ילדים וסב ל-35 נכדים, גרוש בשלישית. מה היה הרגע שבו הבינו שהם כבר לא שייכים למגזר החרדי, איך התאקלמו בתוך עולם חילוני בגיל 50 פלוס, והאם יש געגוע לעולם הישן?  

הסיפור של בינקוביץ' הוא סיפור מורכב: זהו סיפור של חזרה בתשובה ממקום של בית דתי מסורתי, ואז - חזרה בשאלה. הוא נולד למשפחה מסורתית בטבריה, לאימא מסורתית ממוצא ספרדי ולאבא מפולין שלמד בילדותו ב"חדר", והגיע לארץ אחרי השואה, שם איבד את אשתו ואת שמונה אחיו. האב הפך חילוני, אבל הבית שמר מסורת בגלל האם. תהליך החזרה  בתשובה של בינקוביץ' החל בצבא. 

הוא שירת בסיני, ויום אחד פגש שם בחור שחזר בתשובה וראה את בינקוביץ' מחובק עם חברתו החילונית. "הוא מצא לנכון להגיד לי שאסור לי לגעת בבחורה לפני החתונה", מספר בינקוביץ'. "לא הבנתי למה. התחלנו בשיחות, פתחנו ספרים, התחלנו לקרוא ביחד, ונגלה לי עולם שלא הכרתי. עולם של ציציות וכיפות שחורות. בכאב רב עזבתי את החברה שלי. שלחו אותי לקריה לשלושה ימי עיון, להעשרת ידע. ביום האחרון לקחו את כל הקבוצה לבני ברק. נכנסנו לישיבת פונוביץ' בעיר, אם כל הישיבות. הרב שך היה אז ראש הישיבה. אני רואה  אולם ענק עם 1,500 תלמידים שלומדים בחברותא ומתנדנדים. זה היה נראה כמו כוורת ענקית של דבורים. אני מנסה להבין מה אני רואה, ופתאום ניגש אלי אחד הרבנים ולוחש לי באוזן 'תדע לך, ככה אנחנו לומדים כבר אלפי שנים'. הרגשתי חשמל בתוך הגוף. כך זה התחיל".

"אם זו החברה של אלוהים, אני לא רציתי להיות שם"

 חזר בתשובה - ואז בשאלה. משה גבריאל בינקוביץ', צילום באדיבותו 

החזרה בתשובה היתה טוטאלית – בינקוביץ' היה רב, לימד בכולל (מרכז לימודים ישיבתי), היה סופר סתם מאד מצליח וכתב 19 ספרי תורה. ולמרות זאת, ניצני השאלה התחילו אצלו לפני כשלוש שנים. "יש בי תמימות, והאמנתי שהעולם החרדי הוא מושלם", הוא מספר. "ואז התחלתי להבין שהפער בין הכתוב בספרים לנעשה בשטח הוא ענק. עברתי מקהילה לקהילה, גיליתי שחיתויות, זיוף נוראי. הצטברו בי מועקות וכל האמון נמחק לי. אמרתי לעצמי: 'אם זו החברה של אלוהים, אני לא רוצה להיות שם'".

בינקוביץ' מספר על שני מקרים ששברו את קש הגמל החרדי שלו: "גרתי עם אשתי השלישית במודיעין עלית, ורצינו להתחיל טיפולי פוריות. היינו צריכים להיפגש עם הרב, אבל הוא דחה אותנו שוב ושוב. בסוף קיבל אותנו ובחדר העבודה שלו הייתה עריסה עם תינוק. הרב נענע את העריסה, ואמר לנו 'לא כל אחד צריך ילד. אולי הקדוש ברוך הוא גזר עליכם את זה'. אשתי בכתה ואני נותרתי בהלם. עברתי לקהילה אחרת. שם הייתי סופר סתם, ופנה אלי רב הקהילה, סיפר שיש שני בעלי תשובה חסרי אמצעים, ושאל אם אני מוכן לכתוב להם תפילין במחיר מוזל. מובן שהסכמתי. מאוחר יותר התברר לי שהרב קנה ממני בזול כדי למכור ביותר יקר. בהתחלה הייתי משכנע את עצמי שלא כולם ככה, אבל בסוף הרמתי ידיים. לא רציתי להיות מזוהה עם החברה הזו, לא חיצונית ולא פנימית".

אז בינקוביץ' החליט שעם מציאות כזו, הוא לא רוצה להיות יהודי וגם לא אדם מאמין. "כל הישות היהודית הבסיסית הגעילה אותי", הוא אומר. "לא יודע אם יש אלוהים או לא, אבל אני לא רציתי להיות שם. 35 שנה זה די והותר. שני ימי כיפור לא צמתי, שאלוהים יצום על מה שעשה לי. היציאה בשאלה התחילה מהר ועשיתי את זה יחד עם אשתי השלישית. בהתחלה השארנו טלוויזיה דלוקה בשבת. אחר כך כבר החלפתי ערוצים, הפסקנו להדליק נרות. לא עשיתי קידוש. קניתי חולצה צבעונית, עד אז היו רק חולצות לבנות. אחרי זה קניתי גם ג'ינסים. בהתחלה עוד השארתי כובעי קסקט, כי הרגשתי עירום בלי כיפה, אבל הורדתי את הזקן ואת הפאות. נשאר לי זקנקן קטנטן".

בהמשך הספיק להתגרש, לעבור למרכז ירושלים ולעבוד בנגריה בעיר, להכיר בת זוג שהתגוררה בחולון דרך אתר הכרויות, לעבור לגור עמה אחרי מספר חודשים ולאחר שעזב את עבודתו בירושלים, ולמצוא עבודה בחולון. "אחרי שנפרדנו שכרתי דירה בראשון לציון, שם עד מתגורר גם היום".

"לא מצאתי תשובות בעולם החרדי"

 המשפחה ביקשה ממנה להמתין כדי לא לקלקל את השידוך של הבנות. בת שבע רוזנפלד, צילום באדיבותה

בת שבע רוזנפלד חיה מאז ומתמיד בתוך החברה החרדית, בעיר פתח תקווה. כבת להורים חרדים בזרם הליטאי, התחתנה בגיל 19.5 עם בחור ישיבה, וילדה שבעה ילדים - שש בנות ובן. "להתחתן עם בחור ישיבה נחשב פסגת העולם במגזר החרדי", היא אומרת. "הוא למד ואני עבדתי בעסק המשפחתי בפתח תקווה. מפרנסת ומטפלת בשבעה ילדים. חיים לא פשוטים אבל זרמתי. האמנתי שאני עושה את הדבר הנכון".

תהליך היציאה בשאלה התבשל אצלה תקופה, כשבע שנים. בינתיים, עוד כחרדית, הספיקה להתגרש. "הילדים גדלו, הגדולה גידלה את הקטנה, והתפנה לי זמן לחשוב. זה הגיע יחד עם משבר גיל 40. התחלתי לשאול את עצמי מה המשמעות? האם החיים האלה מתאימים לי? האם אלה החיים שאני רוצה? לא מצאתי תשובות בעולם החרדי. הבנתי שזה לא מתאים לי, החיים האלה. לפני שלוש שנים וחצי הייתי בנסיעת עסקים עם אחי בחו"ל. לבושה כחרדית, אבל בפנים כבר חילונית. רחוקה מהארץ, ומבינה שזהו, אני כבר לא יכולה לחזור הביתה. המקום הזה כבר לא קיים מבחינתי. חזרתי כי לא הייתה ברירה, אבל אספתי את הבנות הגדולות, ואמרתי להן שאני רוצה לעזוב. שתיים כבר היו נשואות, אחת הייתה מאורסת. ביקשו שאחכה כדי שלא אקלקל את השידוך של אחת הבנות. חיכיתי, ואז עזבתי. גרושי ידע מזה, הוא לא עשה לי דרמה גדולה. יש לי הרגשה שאם הייתי נשארת שם, הייתי מתה מאיזה שהוא סוג של סרטן".

התחנה הראשונה שלה בעולם החילוני היתה מגורים בשכירות, קרוב לביתה הקודם בפתח תקווה, כדי להישאר קרובה לילדיה. "סידרתי להם חדר בבית החדש, אבל הם באו רק לבקר ובערב חזרו לביתם, לא רצו להישאר לישון אצלי", היא אומרת. "מי שעזרו לי במעבר ובריהוט הדירה היו אחד מאחיי וחברה חילונית".

 [#middleBanner] 

בת שבע וגבריאל עדיין סוללים את דרכם בעולם החילוני. בת שבע מרצה על סיפור חייה ועוסקת בסטיילינג אישי. היא עזבה את כל העולם החרדי מאחוריה - היום כל ילדיה נשואים,  היא בקשר עמם ועם הנכדים, אבל עדיין היחסים טעונים. גבריאל גילה שיש לו חוש לאמנות, ועוד כשהיה בעולם החרדי התחיל ללמוד נגרות. כיום הוא עובד כנגר.

"מאד קשה להיכנס לשוק התעסוקה החילוני, בעיקר לאלה שלמדו בישיבה כל חייהם ולא למדו מקצועות ליבה", מסביר מאיר נאור, מנהל ארגון "ובחרת". "הם מתחילים ללמוד מחדש, או מפתחים קריירה שמבוססת על הניסיון שלהם, כמו הרצאות. הקושי הגדול ביותר הוא בדידות, תחושה מאד עמוקה של לבד. מדובר לפעמים באנשים שלא יודעים לשתף ולהיות פתוחים, כי היה בהם סוד גדול. בגלל שיש כל כך הרבה צעירים ופחות מבוגרים, אז גם לא קמו כל כך קבוצות תמיכה למבוגרים היוצאים בשאלה".

לשאלה היכן מצאו תמיכה בתהליך היציאה בשאלה, משיבה בת שבע: "אני עדיין מחפשת תשובות, מחפשת לממש את עצמי. לא היה לי קל להיכנס לעולם החילוני, רכשתי לי תוך כדי התהליך חברות חילוניות שתמכו בי, קיבלתי עזרה מקצועית ממטפלת. אבל הבדידות קיימת. השנתיים הראשונות היו הקשות ביותר. אבא שלי בהתחלה הכריז שיישב עלי שבעה, אחר כך נרגע. ההורים כן תמכו בי".

גבריאל: "אני לא בקשר עם הילדים שלי או עם הנכדים, אבל בלי שום קשר ליציאה בשאלה. עברתי גירושים קשים שבעקבותיהם הילדים ניתקו איתי קשר. מי שנתן לי כוחות לאורך כל הדרך זה אבא שלי, שהיה דמות הרואית וחשובה בחיי".

"יש חור ענק בהשכלה, חסר לי הפסקול של החברה הישראלית"

 גילה זיוף ושחיתויות בעולם החרדי. בינקוביץ' כחרדי, צילום באדיבותו

יש בטח הלם תרבותי לא קטן, איפה זה פוגש אתכם בעולם החילוני?

בת שבע: "אני אף פעם לא אהיה שייכת לגמרי לעולם החילוני, תמיד יהיו חלקים חסרים. לקח לי זמן להתרגל ללוח השנה הלועזי, למשל, הייתי צריכה כל הזמן לחשב מה זה ינואר ופברואר. צבא לא עשיתי, ויש לי חור ענק בהשכלה. אני לא יודעת דרגות ולא מכירה את הסלנג. חסר לי הפסקול של החברה הישראלית. קראתי רומנים כשהייתי חרדית, אבל מובן שלא ביקרתי בקולנוע אז איך שהתחלתי את תהליך היציאה בשאלה, הלכתי לקולנוע לראות את ה'טיטניק'. יש מנהגים שהיו לי מאד מוזרים, למשל כשפוגשים מישהו ומחבקים אותו. אצלנו במגזר החרדי רק המשפחה הייתה מחבקת. להוריד את הפאה היה נפלא,  אני זוכרת שעשיתי תספורת, צבעו לי לבלונד פלטינה. התחושה הרכה הזאת של השיער הטבעי. להרגיש את הרוח. ללבוש ג'ינס צמוד בפעם הראשונה, לאכול מאכלי ים. טעים".

גבריאל: "לא הכרתי גוף של אישה. לא ידעתי איפה נמצא כל דבר. לא ממש ידעתי איך מתלבשים. הכרתי מישהי דרך אתר הכרויות, ואחרי פגישה שנייה היא אמרה לי שאני לבוש כמו לפני השואה. ואני חשבתי שאני לבוש נהדר, בכל זאת קניתי חולצה משובצת עם פסים. היא לקחה אותי לקניות ומאז אני ממש משקיע בלבוש. עשיתי עגיל באוזן. אכלתי חזיר בסיציליה, אם כי לא היה לי טעים. בפעם הראשונה שנסעתי בשבת הייתי בטוח שכולם מסתכלים עלי. בחיים לא הייתי בדיסקוטק, לא הייתי במועדון, אני לא רוקד. לוח השנה הלועזי עדיין מוזר לי. אנשים זיהו שאני דתי בגלל השפה שנשארה לי. פתאום נפלט לי 'השם ירחם'. כשאני עובר דרך בית כנסת אני מניח יד על הראש, לבדוק אם יש לי כיפה. לאט לאט למדתי, אני לומד את השפה החילונית. 'סבבה' ו'אחלה' עדיין לא יוצא לי טוב מהפה, זה נשמע לי שאני מדבר בפרודיה".

יש לכם געגועים לעולם שהשארתם מאחור?

גבריאל: "זה לא ממש געגוע, אבל למשל עכשיו, אני אחרי תאונת דרכים ולא מסוגל לעבוד כבר חמישה חודשים, לא יכול לכלכל את עצמי. בקהילה החרדית זה לא היה קורה. יש ארגוני צדקה וחסד לכל דבר".

בת שבע: "יש בי געגוע רק לתחושת הביחד של המשפחתיות, לא לשום דבר אחר. לא הייתי חוזרת לשם בחיים. כשמשהו לא נכון אני הולכת. שמירת כשרות, הדלקת נרות – כל זה כבר לא אומר לי כלום. אני לא רואה הבדל בין הדלקת נרות לבין נענוע לולב בסוכות, הכל זה טקסים פגאנים".

עמותות, כאמור, פחות מספקות תמיכה ליוצאים בשאלה בגילאים האלה, אבל בארגון "ובחרת" יש בכל זאת ניסיון לעזור בתחומי תעסוקה, תמיכה וליווי. "אנחנו מנסים לדבר על מעבר מדת לחילוניות, לא ממקום של חושך לאור אלא ממקום של לחפש דברים שעשו לי טוב בעולם הישן ולהשתמש בהם", אומר מאיר נאור. "למשל, אם רכשת תוכן יהודי אולי אתה יכול ללמד יהדות".

הוא חזר בתשובה? כך תמנעו נתק במשפחה

שוויון בין הילדים: יש דבר כזה?

 ארץ חדשה: כשהילדים עושים רילוקיישן

 8 טיפים למציאת עבודה אחרי גיל 50

 סוף סוף, הילדים עוזבים את הבית

יש לי ארץ אחרת: מהגרים באמצע החיים

מה אתם חושבים? בואו לדבר על זה בקהילת דילמות במשפחה של מוטק'ה