עזב את שוק ההון כדי להיות דייג

"החיים הטובים זה לעשות את מה שאתה אוהב, אבל זה דורש התמסרות מוחלטת ועבודה קשה", אומר רמי אורדן, שבגיל 53 אחרי קריירה של 30 שנה בשוק ההון ועם רזומה שכולל גם עיסוק בנדל"ן בארה"ב והקמת חברת יבוא דלתות מברזיל, עזב את הכול כדי לדוג, למכור ולהגיש דגים.

הוא מכיר גם את "החיים הטובים" וגם מה משמעות המושג "עבודה קשה". עם תואר במנהל עסקים הוא הצליח להגיע לתפקידים ניהוליים בכירים ושימש בין השאר בתור ראש אגף השקעות בחברת "מגדל", כמנכ"ל של U bank ניהול נכסים, וגם כמנכ"ל של חברת IBI ניהול קרנות.

"ואז בטיסה אחת מאטלנטה לארץ, פתאום הבנתי שאני נמצא באחת הצמתים המסכמות של החיים. תמיד בטיסות הטרנס-אטלנטיות הייתי שוקע במחשבות על החיים, כי שם אתה מנותק באמת ולהרבה שעות איכות עם עצמך ובמהלכן נולדו לא מעט רעיונות, אבל באותה הטיסה קיבלתי פרספקטיבה חדשה על החיים שגרמה לי לראשונה בחיי להשתעשע במחשבה שמעכשיו אני אעשה את מה שאני באמת מתחבר אליו. עמוק בלב האמנתי שאיכשהו זה גם יהפוך לפרנסה ושאני רק צריך לתת לזמן לעשות את שלו".

דור שני לדייג

רמי אורדן עם בתו בסירת הדייג. צילום באדיבותו

רמי נולד בטבריה לאב ניצול שואה שעלה לארץ עם תואר בכימיה ומכורח הנסיבות הפך לדייג. "בכל החופשים מבית הספר הייתי יוצא איתו לדוג כי הייתי מחובר לים והערצתי את אבא ואת מה שהוא עושה. את הדייג החובבני המשכתי גם כשהתבגרתי אבל בתור בן של דייג שכל חייו חי בדירה קטנה בדמי מפתח בטבריה, חונכתי, שפרנסה אין בזה ושדייג ישאר בתור תחביב".

היום, אין דבר שמרגש את רמי יותר מלבלות על סירת הדייג שלו מהזריחה ועד השקיע ואין דבר שמלהיב אותו יותר מלראות את הדג שהוא שלף מהמים "נוחת" בוויטרינה של החנות שלו. "לראות את האנשים אוכלים את מה שאני דגתי, עבורי זו חוויה מעצימה כי יש בעשיה הזו עוצמה שלא רבים זוכים לחוות".

לחנות הדגים שרמי פתח באזור תעשיה בקדימה הוא קרא "לוניו" על שם אביו ומלבד מכירת דגים המקום מתפקד גם על תקן בר דגים שבו מגישים דגים בכל וריאציה אפשרית, במנות קלילות ואופנתיות כמו פיש אנד צ'יפס ופישבורגר, מנות קלאסיות כמו דג על הפלנצ'ה ובימי שישי ארוחות בוקר המבוססות גם הן על דגים. זו איננה עוד אחת מאותן חנויות הדגים שאתם מכירים מהשווקים, ממש לא. אין בה ריח של ים, לא תראו בה מפלט עם סינר גומי שמכסה את כל גופו וגם לא אמבטיות מלאות דגים. מדובר במקום מעוצב ומתוקתק עם אווירה ונשמה שבו אפשר לקנות דגים טריים הביתה וגם לשבת לנשנש דג מהוויטרינה עם בירה קרה ליד. צוות עובדים שמנקה ומוכר דגים וצוות נוסף מכין את האוכל וגם רמי נמצא כאן מדי יום, מתרוצץ, מסדר, מפלט כשצריך וגם מגיש ומפנה שולחנות במידת הצורך.

הביא את עולם העסקים לפיתוח מסעדת הדגים

 
מסעדת לוניו. צילום: לין לוי

אבל זה לא סיפור סינדרלה והחנות לא הוקמה יום אחרי אותה הטיסה הגורלית מאטלנטה. "זה התחיל מתהייה מה עושה לי טוב כי העיסוק בעולם הפיננסי לאורך שנים נבע בעיקר מהשאיפה להרוויח טוב, שנולדה כתגובה טבעית לילדותי נטולת הפינוקים בטבריה. במקביל תמיד היה לי קייק שיצאתי איתו לדוג ולפני כ-8 שנים קניתי סירת דייג קטנה. גם תוך כדי ניהול העסקים בארה"ב הייתי יוצא לדוג בסופי השבוע בחוף המערבי של פלורידה או בחוף המזרחי של ג'ורג'יה. כשסגרתי את החברה והייתי צריך להחליט מה הלאה, החלטתי שהפעם אני לא מחפש תחליפים אלא עושה משהו אחר. רציתי לחוות עשייה ממשית, לגעת במה שאני עושה, להשפיע על המוצר ולראות אנשים נהנים ממנו. משם לקח חצי שנה עד שהתחלתי למכור דגים מהבית, וכמה חודשים נוספים עד שצברתי קהל לקוחות קבועים. רק כשהביקוש עלה, הבנתי שמה שאני אוהב ומתחבר אליו יכול גם לתפוס ברמה העסקית".

גם פיתוח הקונספט הייחודי של חנות הדגים שהיא גם בר דגים, לקח זמן. בכל זאת, כשאתה מצויד בארגז כלים שמכיל חושים עסקיים מחודדים ויכולות ניהוליות מהעולם הפיננסי, גם בצמתים משמעותיים בחיים אתה לוקח סיכונים בזהירות. "אין לי צל של ספק שללא הניסיון העסקי והחשיבה הכלכלית שפיתחתי בשוק ההון, לא הייתי שורד כאן יותר מכמה חודשים. גם ללא עזרתו של הבן שלי, עמית שנרתם לעסק בתשוקה רבה, ונותן לי המון ביטחון, היה לי הרבה יותר קשה היום".

 
רמי אורדן בפעולה על רקע הים הפתוח. צילום באדיבותו

מה הקולגות שלך מתחום העסקים חושבים על המהפך שעשית?

"אני תמיד הייתי ידוע בתור איש תהפוכות שמעז לפנות לכיוונים מפתיעים. אחרי התפקידים הבכירים בבנקים ובחברות השקעות, פתחתי עם שותף חברת השקעות, אחרי זה עברתי לענייני נדל"ן ואז לעסק של דלתות, כך שהתפנית הזו לא ממש זעזעה אף אחד. המשפחה התלהבה, הילדים תמכו ושמחו וזה מה שהיה חשוב. כשחברים מעולם העסקים מגיעים לאכול כאן, יש להם מבט של תמיהה ואם אני מגיש להם את האוכל, המבט הזה הופך למבוכה. אותי זה דווקא משעשע כי אני מבין שיש פער מחשבתי ופער של ערכים. זה גורם לי להרגיש בר מזל שהצלחתי לגשר על הפערים הללו ושהייתה לי את היכולת לראות דברים אחרת ואת האומץ לעבור לצד השני, האמיתי יותר".

עולם המסעדנות הוא לא פשוט בלשון המעטה ומי שנכנס אליו היום, נחשב למשוגע. משבר העובדים בתחום הולך וגובר והמסעדות נסגרות מדי יום. "זו עבודה מאוד קשה אבל כשמתרחקים ומסתכלים על נקודות המפתח, על הצמתים ועל ההתפתחוית, יש סיפוק אדיר. הקשיים הם אתגרים ניהוליים, מציאת כוח אדם והתנהלות פיננסית נכונה, אבל זה מתגמד אל מול עוצמת ההנאה שאני מפיק".

רמי אורדן אוחז בידיו דג שדג בעצמו. צילום באדיבותו

אין בך געגוע לעולם ההשקעות? בכל זאת, 30 שנה לא הולכות ברגל.

"נהניתי מאוד גם מהחיים הטובים שהיו לי לפני ההתמסרות ל"לוניו", אבל זה יהיה נאיבי לומר שהמושג "החיים הטובים" הוא אידיליה של אושר רצוף שלמות. שוק ההון היה מסעיר ואפילו overwhelming אבל לעבודה הזו בפרספקטיבה פילוסופית לא היה ערך ממשי. היה כיף לחיות את חיי הנוחות אבל היו שנים שבהם לא אהבתי את תחום העיסוק שלי ושילמתי "מחיר" עבור הנוחות הזאת. בעיסוק בכספים חסרה המוחשיות, כי כסף זה מספרים שרשומים במחשב הבנק, אין בו את המגע במוצר מוחשי. כשאני חוזר מהים עם דג ומניח אותו בוויטרינה זה אושר שאי אפשר לתאר במילים".

ב"לוניו" רמי סוגר מעגל וחוזר לנקודת ההתחלה, לדבר הראשון שלמד לאהוב בתור ילד ותמונותיו של אביו מקשטות את אחד הקירות במקום. "אם אבא שלי היה היום בחיים, הוא היה מת", הוא צוחק, "הוא היה חושב שאני משוגע לגמרי וזה גם מה שאחי הגדול חשב, והוא יודע על מה הוא מדבר כי הייתה לו בעבר מסעדה".

האם היית חוזר היום לשוק ההון?

"אני בהחלט יכול ואפילו די בקלות אבל אני לא אעשה זאת כל עוד אני רואה את הלקוחות שלי נהנים מהדגים שאני דג, מבחינתי זה שווה מיליון דולר ובאותו הרגע אני מרגיש שזו ההגשמה האמיתית של הפנטזיה שלי. ברזולוציה פילוסופית יותר אני יכול לומר שהיום אני מבין שיש דברים חשובים יותר מקריירה ניהולית בעולם העסקים. משפחה, חברים, וקשרים יום יומיים עם הסביבה שלך, התעכבות בהווה והיכולת לפגוש אנשים ולקוחות מספק אותי היום הרבה יותר מלשבת במשרד. אני חושב שמה שמשתנה בגיל 50 היא הפרספקטיבה שמגלה לך את המשמעויות החדשות ואת מה שבאמת חשוב בחיים. זו אולי אחת מהקלישאות השחוקות אבל היא נכונות".

אין בך חרטה על כך שלא עשית את זה קודם? לא קשה להתחיל הכול מחדש אחרי גיל 50?

"לא, אין שום חרטה כי אין שום טעם או היגיון ברגש הזה. אני חושב שזה מאוד אנושי לעשות השוואות או לבחון אלטרנטיבות שבדיעבד נראה לך שהיו מטיבות עימך. היום, יש לי תמיד את הים כמפלט וכאשר קשה, הוא מפרה ומרגיע אותי וזה מאזן את הקושי גם אם אני צריך להחליף את אחד העובדים שלי בפס, זה לא נורא".

דגים במקום מניות. מנת דגים מ"לוניו". צילום באדיבות המסעדה

בן ה-96 שלא מפסיד אף אימון בחדר כושר

"כל עוד אהיה מסוגל, אמשיך לרוץ"

לחיות עד 150 שנה? זה אפשרי, אבל לא בטוח שכדאי

"הים הוא סוג של פילגש, אנחנו מכורים"

אפשר גם לשמור על כושר - בלי לצאת מהבית

גילו את גלישת הסאפ בגיל 50+ והתאהבו

הצטרפו לקהילת פנאי ותרבות של מוטק'ה

הצטרפו לקהילת בריאות ואורח חיים בריא של מוטק'ה