עם הקוקו והסרפן: געגוע למקומות שכבר אינם

"בלאק פריידי", "סייבר מאנדיי", "יום הרווקים הסיני" - תרבות הצריכה הישראלית עברה מהפכה של ממש השנה. כולם מחפשים מבצע, גולשים לאתרים מפתים, משננים מספרי כרטיס אשראי ורצים לדואר כדי לקחת חבילה. כולם קונים - ועושים זאת לבד. שופינג כבר אינו בילוי שמעביר יום עם חברים, אלא משהו שכל אחד עושה בפרטיות ביתו מול המחשב.

בתוך כל ההמולה, מעניין להיזכר איך היינו עושים את זה פעם, כשהצריכה הייתה איטית יותר, קהילתית יותר ויקרה פחות. כיצד היינו מבזבזים את כספנו בשנות השמונים, השבעים או החמישים בישראל? אילו מוסדות רצו לקבל את כספנו, והיום נעלמו כלא היו?

בואו נעשה סיור קצר במחוזות הזיכרון. רק אל תשכחו את הארנק (או את הפאוץ'):

פסאז'ים

נעלמו בארץ עם בוא הקניונים. בתמונה: המקור - פסז' צרפתי, צילום: Shutterstock

בשנות ה-70 וה-80 רוב ערי ישראל התהדרו בפסאז'ים - מעברים מקורים בין חנויות עם סודות והפתעות כמו בוטיקים, חנויות נעליים, מתפרות או סנדלריות. הסיבובים בפסאז'ים היו חלק בלתי נפרד מביקור בכל עיר, ובמיוחד תל אביב, שהפסאז' הראשון שלה, "פסאז' פנסק" בין הרחובות לילינבלום ליהודה הלוי, נבנה עוד בשנת 1925.

בשנות התשעים, עם כניסת הקניונים לחיינו, הפסאז'ים החלו לאבד את מעמדם והיום אלה שקיימים עומדים נטושים עם ריח חריף של שתן, או שהומרו למתחמי בילוי ליליים. מאיפה הם הגיעו בכלל? מפריז, כמובן.

המילה פסאז' היא צרפתית ל"מעבר". בגדה השמאלית של הסיין עדיין אפשר למצוא לא מעט מהם - מעברים מקורים שחודרים מבעד לבתים, או שנבנו כחלק מהם, מקורים בתקרה גבוהה מזכוכית שמעבירה פנימה אור משגע. הבנייה בישראל לא אפשרה את ההדר הזה, מה שגרם לפסאז'ים, על כל קסמם, להיות מחניקים ואפלים, והוביל את הצרכן הישראלי לבחירה בין שתי אופציות שיותר התאימו לו - הליכה באוויר הפתוח, או התחפרות במזגן של הקניון. פתרון הביניים ה"בחוץ-בפנים" של הפסאז' התגלה כפחות מתאים למציאות שלנו.
 

2. מכולת של פעם

הולכות ונעלמות מהארץ. מכולת "של פעם", צילום: Shutterstock

כולם זוכרים אותה מהמכולת, אבל מדי שנה נדמה כי את המכולת עצמה זוכרים פחות. ביישובים קטנים או בשכונות מבודדות יחסית אפשר עוד למצוא מכולות כמו פעם, אבל הצרכן הישראלי אמר את דברו ובחר בסופרמרקטים של רשתות השיווק הגדולות, או לכל הפחות במינימרקט, שיחזיק אותו עד הקנייה הגדולה הבאה.

המחירים הגבוהים יחסית של המכולות לא מאפשרים לנו להמשיך את המסורת, עם המכולתניק העליז שהיה רושם לשכנים הקרובים, מעגל את העודף ומכיר את הרגלי הקנייה האישיים ביותר של כל לקוח ולקוח (כי חצי מהמצרכים נמצאים בארון מאחוריו).

בעברן הרחוק של המכולות אפשר למצוא חנויות לצרכים ספציפיים, שמזמן כבר הפכו להיסטוריה רחוקה, כמו חנויות שמוכרות רק ביצים, חלבן שכונתי שמספק מוצרי חלב, או חנות שמתמחה בחמוצים. היום אנחנו רוצים לקנות הכל במקום אחד, ואין לנו זמן לפטפט בקופה או לקבל מסטיק במקום עודף של 10 אגורות - אנחנו אורזים הכל בשקיות פלסטיק ורצים הביתה.

3. חנויות תקליטים

האושר שבמציאת התקליט שחיפשנו. צילום: Shutterstock

זו הייתה שיא הקוליות הידועה לאדם - להיכנס לחנות תקליטים, לדפדף בין העטיפות, לבקש מהמוכר, שהיה מומחה מוזיקה מדופלם, לקבל האזנה באוזניות לאחד מהטרקים, לפלרטט עם אוהבי מוזיקה אחרים ולצאת עם שקית מלאה אלבומים, שימלאו אותנו עד לביקור הבא.

בשנות ה-80 חנויות התקליטים הומרו לחנויות של קסטות, אחר כך לדיסקים, אבל העיקרון נותר זהה - רכשנו מוזיקה במרחב הציבורי, לא סתם הורדנו שיר באפליקצייה או מצאנו אותו ביוטיוב. היום הכל נראה כמו חלום רחוק. הטכנולוגיה חיסלה את חנויות המוזיקה, ולא רק אותן - גם ספריות וידאו כמו "בלוקבאסטר" נראות לנו נוסטלגיות כיום, שלא לדבר על וידאומטים.

כדי להאזין לשיר או לצפות בסרט לא צריך יותר מחיבור טוב לאינטרנט, וזה יעיל מאוד אבל גם צובט בלב. אנחנו מתגעגעים לרומנטיקה שבחיפוש ובמציאה אחר היצירה שחשקנו בה, או לפחות ביכולת להשוויץ בטעמנו המעולה באופן פומבי. חבל, השקענו בה כל כך הרבה.

4. בתי הקולנוע הישנים

געגוע לבתי הקולנוע הקטנים והישנים, לפני סרטי התלת-מימד וה-HD. צילום: Shutterstock

"אני זוכר קולנוע רקס ביומיות", שר יוסי בנאי בערגה על בית הקולנוע הירושלמי המפורסם, ולצד קולנוע רקס, בבתי העלמין של הזיכרון יש עוד שמות רבים: בתל אביב קולנוע מוגרבי, ספיר ועדן, בחיפה פאר, בבאר שבע גילת, בראשון לציון נעמן ועוד עשרות רבים, שאזכור כל אחד מהם ישיט את רובנו במחוזות הדמיון מיידית.

בתי הקולנוע של פעם הם מושא לגעגוע לא רק בגלל המבנים הגדולים, ספסלי העץ המחוברים זה לזה ואותיות הנאון בחוץ, שמספרות איזה סרט מציג היום - אלא בגלל התכנים שצרכנו בהם, הסרטים של פעם, חדשות היום ששודרו לפני הסרטים (במקום פרסומות), והגזוז הצבעוני שהיינו שותים לפני שהפופקורן והקולה הגיעו למזרח התיכון.

השינויים שעברו בתי הקולנוע הישנים החלו בקניונים, שבהם אפשר היה לראות כמה סרטים במתחם אחד, ועברו בעשור האחרון למתחמי הקולנוע כמו "סינמה סיטי" ו"יס פלנט", צפופים וגדושים ונוצצים והרבה פחות מאובקים - אבל לדעתנו, גם קצת פחות מקסימים.

5. מסעדות פועלים

אוכל בסיסי, שולחנות גדולים ואווירה משפחתית. מסעדת פועלים, צילום: Shutterstock 

הביטוי "אוכל ביתי" עובר לאחרונה טרנספורמציה משונה, כשהסירים מבית סבתא עברו שינוי תדמית, ונכנסו היישר למדף ה"גורמה". לקנות היום מנה של קוסקוס, קובה או מרק עוף זה עסק שעלול להיגמר בלא מעט כסף, אבל פה ושם עדיין יש מסעדות פועלים אמיתיות, שמתומחרות בזול ומקנות אווירה ביתית ופשוטה.

המקור של המסעדות הללו הוא מה שהיה קרוי פעם "בתי אוכל", שהיו נפוצים בעיקר בתל אביב, ואפשרו לאנשים לאכול אוכל טוב ופשוט במחיר שווה לכל נפש - או אפילו בכרטיסייה שיועדה לכך. הוותיקים זוכרים את מסעדות "תנובה" שסיפקו ארוחת צנע של סלט, לבן, לחם שחור ופירה מתפוחי אדמה, או את "קואופורטיב האוכל" שפעל בתל אביב וסיפק אוכל בסיסי מאוד, על שולחנות גדולים שאליהם היו מצטופפים הפועלים. לא ברור האם המנות ההן היו יכולות להתחרות היום בתוכנית ריאליטי בישול, אבל בזמנו - הן עשו את העבודה.

 [#middleBanner] 

החפצים שהנכדים שלנו לעולם לא יכירו

זיכרון בשקל: שיטוט בשוק הפשפשים

בואו להיזכר במשחקים משנות ה-60

אומרים שהיה פה שמח: תכנית הטלוויזיה שאהבנו

היה פה מתוק: ממתקים משנות השישים

רוק סטארס: הכוכבים של שנות השישים

ונעבור לפרסומות: מקבץ הזכורות מכל הזמנים

רכבי אספנות: המכורים לנוסטלגיה על גלגלים

הצטרפו לקהילת פנאי ותרבות של מוטק'ה